אוסלנדר, שלו ושות' - עורכי דין ונוטריון

בתי המשפט

בית משפט השלום תל אביב-יפו א 020135/97

בפני: כב’ השופטת רונית פינצ’וק - אלט תאריך: 31/01/2003

קפה אופרה (1997) בע"מ בעניין :

התובעת אחיקם גריידי ע"י ב"כ עו"ד

נ ג ד

1. מוטי גלעד

2. מקסים ויצמן

3. שושקריה ברזילירה בע"מ

4. אחים עופר נכסים (2957) בע"מ

5. החברה לניהול בית מכרזים 2001 (1995) בע"מ

הנתבעים גיא אורן

ש. אוסלנדר ב"כ נתבעים 1 – 3 עו"ד

ב"כ נתבעים 4, 5 עו"ד

פסק - דין

1. ביום 6.12.94 חתמה התובעת הסכמי שכירות בלתי מוגנת וניהול עם נתבעות 4,5 (להלן: "המשכירים") על-פיהם שכרה נכס בשטח של 210 מ"ר בבניין מכרזים 2001 ברחוב משכית 35 באיזור התעשיה בהרצליה (נספחים א’ ו- ב’ לתצהיר נ/10 של עה/7 אבי חלפון), על מנת לנהל במקום בית קפה – מסעדה. לאור כוונתה של התובעת לשפץ את המושכר דבר שיצריך מן הסתם השקעה כספית ניכרת, נקבע בסעיפים 12.5 ו- 29.1 להסכם כי כל תוספת, שיפוץ, מחוברים או התקנות שיעשו ע"י התובעת יהיו שייכים למשכירים עם פינוי המושכר ע"י התובעת מכל סיבה שהיא. כמו כן קבעו סעיפים 29.1 ו- 29.5 להסכם כי על התובעת לפנות את המושכר במידה וההסכם יבוטל מכל סיבה שהיא.

2. במהלך פעילותה נקלעה התובעת לקשיים כספיים וצברה חובות כלפי המשכירים. בעקבות זאת נחתם בין המשכירים לבין התובעת ביום 23.1.96 הסכם פשרה (להלן: "הסכם הפשרה") (נספח ג’ לתצהיר חלפון נ/10) בו הצהירה התובעת כי היא לא עמדה בהתחייבויותיה עפ"י חוזה השכירות ובין היתר לא שילמה חלק גדול של דמי השכירות, הניהול, האחזקה, מיסי ארנונה וחשמל משך תקופה ארוכה, וכי חובה כלפי המשכירים, נכון ליום חתימת הסכם הפשרה, עומד על סך של 175,000 ₪.

5129371

עפ"י הסכם הפשרה התחייבה התובעת לפרוע את החוב בסך 175,000 ₪ ב- 24 תשלומים חודשיים (בתוספת פרשי הצמדה וריבית). כן קבע הסכם הפשרה כי אי פירעונו של אחד התשלומים או יותר במועדו יחשב להפרה יסודית של הסכמי השכירות והניהול, וכי המשכירים יהיו זכאים להעמיד את כל החוב לפירעון מיידי. בנוסף הסכימה התובעת בהסכם הפשרה לשעבד לטובת המשכירים את כל הנכסים המצויים בנכס, והתחייבה לרשום את השיעבוד אצל רשם המשכונות.נ

השיעבוד האמור נרשם אצל רשם המשכונות (נספח ד’ לתצהיר חלפון נ/10).ב

בסעיף 6 להסכם הפשרה נקבע:

"עופר נכסים ו/או חברת הניהול תהיה זכאית לממש את הרכוש המשועבד בכל מקרה בו יפר קפה אופרה אילו מהתחייבויותיו על פי הסכם זה או על פי חוזה השכירות בהודעה מוקדמת לקפה אופרה 48 שעות, את כולו או חלקו, על פי שיקול דעתה המוחלט.ו

3. התובעת לא עמדה בהתחייבויותיה עפ"י הסכם הפשרה. לטענת התובעת, על מנת לממש את הסכם הפשרה, היא ניהלה באמצעות מנהלה ובעל 70% ממניותיה, אריק חיון, מו"מ ממאי ועד ספטמבר 1996 עם הנתבעים 1 ו- 2 על מנת שיצטרפו כמשקיעים למסעדה על ציודה ורכושה, וינהלו אותה כמסעדה ברזילאית במסגרת של חברה בע"מ - הנתבעת 3. לטענתה, הגם שלא נחתם הסכם בכתב, נכרת ביניהם הסכם כאמור בע"פ, שעל-פיו התחייב נתבע 1 להשקיע בנתבעת 3 100,000$ שישמשו את המסעדה ותפעולה, ואילו נתבע 2 התחייב לדאוג לתשלום חוב התובעת למשכירים עפ"י הסכם הפשרה וכן להעמיד לבנק שיעבוד נוסף בסך של 50,000$ שישמש בטוחה לקבלת אשראי מהבנק, שישמש להפעלת המסעדה הברזילאית במסגרת הנתבעת 3.נ

לטענת התובעת התנהל המו"מ ממאי ועד לספטמבר 1996 אולם:

"על אף ההסכמה הנ"ל, מאז חודש 9/96, ניתקו הנתבעים 1 ו- 2 את הקשר עם התובעת ומנהלה תוך הפרה מפורשת של התחייבויותיהם עימה".

כן טוענת התובעת כי הנתבעים 1 ו- 2 הגדילו לעשות כאשר:

"תפסו את המסעדה על מכלול ציודה, והקימו בה לבדם את המסעדה הברזילאית שתוכננה וסוכמה עם התובעת ומנהלה, תוך שימוש בציוד ובתכולת המסעדה השייכים לתובעת, לצורכיהם בלבד".

ביום 28.10.1996, פנתה התובעת לנתבעים 1 ו- 2 בדרישה לפינוי המושכר ולהשבת החזקה בו לתובעת (נספח ד’ לתצהירו של אריק חיון, ת/1), אך נענתה ביום 1.11.1996 (נספח ה’ לתצהירו של חיון) כי הנתבעת 3 מחזיקה במושכר מכח הסכמי שכירות וניהול עם המשכירים, וכי קודם לחתימתם הוצגו בפני הנתבעים 1 – 3 מסמכים על-פיהם הסכימה התובעת לסיים את השכירות והחזקה בנכס עקב הפרת הסכם השכירות והצטברות חובות של התובעת כלפי המשכירים בסך של כ- 400,000 ₪.ב

המסמך העיקרי עליו מסתמכים הנתבעים בטענתם לפיה הסכימה התובעת לסיום תקופת השכירות הוא מכתב בחתימתה של התובעת למשכירים מיולי 1996 שעניינו "כתב התחייבות בלתי חוזרת לסיום הסכם שכירות ופינוי מושכר" (להלן: "ההתחייבות לפינוי") (נספח ו’ לתצהירו של חלפון נ/10), ובחתימתו של אריק חיון כערב.

בהתחייבות לפינוי מצהירה התובעת כי היא מפרה את הסכם השכירות והסכם הפשרה הפרות יסודיות, ולפיכך היא מסכימה באופן בלתי מסוייג לביטול הסכם השכירות וסיומו. כן היא מתחייבת לפרוע את חובותיה למשכירים בסך כולל של 280,000 ₪. סעיף 2(ב) להתחייבות לפינוי קובע:

"נפנה לאלתר את המושכר ונשיבו לידכם כשהוא במצב טוב ותקין כשהוא ריק מכל חפץ ואדם. בהתאם הרינו להשיב בזה לידכם את החזקה במושכר אותו שכרנו מכם הנמצא בבניין מרכזים 2001 ברחוב משכית 35 בהרצליה פיתוח".

סעיף 3 להתחייבות לפינוי קובע:

"היה ומסיבה כלשהי לא נעמוד בהתחייבויותינו לעיל, אנו מייפים בזה את כוחכם באופן בלתי חוזר לתפוס חזקה במושכר ולפנות את כל ציודנו ממנו, תוך אחסונו על חשבוננו המלא. בעשותכם כן, לא תהא לכם ו/או למי מטעמכם כל אחריות משום סוג שהוא כלפינו, לרבות בגין נזקים לציוד..."

4. כאמור טוענת התובעת כי היא לא חתמה על ההתחייבות לפינוי, כי הנתבעים 1 – 3 תפסו חזקה במושכר על ההשקעות שנעשו בו, הקבועות שהותקנו והציוד שהיה בו, וכי על הנתבעים להשיב לה את הציוד והרכוש ולחילופין לפצותה בגין נזקיה המסתכמים בערכם הכולל של פריטי הציוד והרכוש בסך 200,000$ בתוספת השקעות התובעת במושכר בסך של 100,000$, ובסה"כ 300,000$ (סעיף 20 לכתב התביעה המתוקן). לצורכי אגרה העמידה התובעת את תביעתה על סך של 600,000 ₪.ו

5. טענות התובעת לגבי היעדר תוקפה של ההתחייבות לפינוי מתבססות על שניים: הראשון - הכחשה כי חיון חתם על ההתחייבות והטבעת חותמתה והשני – טענתה כי חיון אינו מורשה חתימה של התובעת.נ

6. טענתם המקדמית של נתבעים 1 – 2 היא כי אין לחייבם באופן אישי בפעולותיה של הנתבעת 3 שכן כל פעולותיהם היו בשמה.ב

בנוסף טענו הנתבעים 1 – 3 כי נתבעים 1 ו- 2 ניהלו מו"מ עם אריק חיון באופן אישי, ולא עם התובעת, על מנת שיהיה שותפם במסעדה ברזילאית שתנוהל במקום ע"י הנתבעת 3. כן טענו כי המו"מ לא התגבש לכלל הסכם, בין היתר משום שחיון, לאחר שהביע התעניינות, ניתק מגע משום שלאחר הכישלון העסקי שנחל בתובעת לא רצה להמשיך בעסקי המסעדנות בישראל. לפיכך הוקמה נתבעת 3 ע"י נתבעים 1 ו- 2 בלבד, והיא התקשרה בהסכם שכירות וניהול עם המשכירים לאחר שביום 1.7.96 חתם חיון בשם התובעת על ההתחייבות לפינוי המושכר. בנוסף התקשרה נתבעת 3 בהסכם מיום 15.7.96 בשני הסכמים עם המשכירים, עפ"י האחד רכשה את הזכויות בחוב התובעת לנתבעת 4 לרבות השיעבוד הרשום ולפי השני, רכשה תמורת סך של 58,000 ₪, את זכות השימוש בכל הקבועות במושכר עד לתום תקופת החוזה או תקופת האופציה לפי המאוחר.ו

ביום 30.11.1997 חתמה נתבעת 3 על בקשה לסיום הסכם השכירות, פינתה בו ביום את המושכר והחזירה אותו למשכירים. לטענתה השאירה במושכר את כל הקבועות והציוד שהיו בו. לפיכך טוענים הנתבעים 1 – 3 כי היא קיבלה כדין חזקה במושכר והשתמשה עפ"י ההסכמים בינה לבין המשכירים בקבועות ובציוד, ואף השיבה אותם למשכירים. בנוסף טוענים הנתבעים 1 – 3 כי חלק ניכר מהציוד של התובעת שהיה מלכתחילה במושכר נשחת והתבלה, והתובעת אף קיבלה תגמולי ביטוח בגינו.נ

למען שלמות התמונה יש לציין כי נתבעת 3 הפסיקה פעילותה בשל הפסדים בהיקף גדול.

7. לטענת המשכירים הפרה התובעת הפרות יסודיות של הסכם הפשרה, השכירות והניהול. בעקבות זאת פנה ב"כ המשכירים בכתב לתובעת ביום 6.6.96, הודיע כי הסכם הפשרה מבוטל ודרש פינוי לאלתר של המושכר. המכתב נמסר לתובעת באמצעות חיון ע"י עה/1 חנה רומלט, ובפניה חתם חיון על גבי עותק נוסף של המכתב, כאישור לקבלתו.

עוד טוענים המשכירים כי לאחר שהתובעת לא פרעה את חובותיה ולא פינתה את המושכר, הודיע לה בא כוחם על כוונה לפתוח בהליכים משפטיים לפינויה ופיצוי המשכירים בגין נזקיהם. עוד קודם לכן ניסו המשכירים לסייע לתובעת במציאת שוכר חליפי ולשם כך קישרו בינה לבין נתבעים 1 ו- 2. ביולי 1996, משהתברר לחיון כי המשכירים עומדים לפתוח בהליכים המשפטיים, הודיע חיון שהציג עצמו כמוסמך לחתום בשם התובעת, כי היא נכונה לפינוי המושכר, ולבקשתו ערך ב"כ המשכירים, עו"ד אלמוג, את ההתחייבות לפינוי, שנחתם ע"י התובעת באמצעות חיון בנוכחות אבי חלפון ועו"ד אלמוג.ב

באשר לציוד ולנכסים טוענים המשכירים כי הללו שועבדו לטובת המשכירים בהסכם הפשרה ונמסרו להם במסגרת מימוש השיעבוד, ואילו הקבועות, המחוברים השיפוצים וההתקנות שייכים למשכירים עפ"י הסכם השכירות.

לטענת המשכירים מחייבת חתימתו של חיון את התובעת, כי על אף שהוא פעל כמנהלה וחתם בשמה על מסמכים שונים וגם לשיטת התובעת הוא בעל 70% ממניותיה, לא הביאה התובעת ראיה כלשהי לכך שהוא אינו מורשה חתימה מטעמה ומוסמך לחייבה. לחילופין טוענים המשכירים כי יש לחייבה בחתימתו על ההתחייבות לפינוי מכח כללי הסמכות הנחזית, מה גם שכבעל שליטה בחברה הוא אינו יכול להסתמך על ישותה הנפרדת של החברה כאשר הוא עצמו לא שמר על ההפרדה וצירף לאחריות החברה את אחריותו האישית לביצוע ההסכם.

המשכירים מכחישים כי חתימת התובעת באמצעות חיון זויפה, וטוענים כי מאחר והיו זכאים לפנות את התובעת מהמושכר ולממש את השיעבוד ולתפוס את הציוד הקבועות ולשיפוצים, לא היתה להם סיבה כלשהי לזייף את חתימתה של התובעת על ההתחייבות לפינוי.ו

8. מחומר הראיות שבפני, כולל מעדותו של אריק חיון שהיה עד התביעה יחידי (לבד מהמומחה לכתב יד, אברהם לוי) עולה כי גם לאחר חתימתה על הסכם הפשרה המשיכה התובעת להפר את התחייבויותיה כלפי המשכירים. הגם שהמשכירים טענו כי התובעת לא עמדה בביצוע התשלומים, גם לאחר הסכם הפשרה, ולכן עמדה בפני הליכים משפטיים לפינויה והעדיפה לפנות את המושכר, לא התייחס חיון בתצהירו לביצוע התשלומים ע"י התובעת. בחקירתו הנגדית הודה בהפרה יסודית כאמור של עיכוב בתשלום בסך של 30,000 ₪.נ

בעמ’ 13 שורות 2 –3 לפרוטוקול מיום 9.11.99 העיד חיון בעניין זה:

"בזמן הזה הייתי חייב רק 30,000 ₪ עבור שכירות אחרונה. רציתי לשלם את ה 30,000 ₪ ולחזור למקום שלי".

וכן בעמ’ 14 שורות 16 – 17:

"ש. עפ"י הסכם הפשרה שחתמת היה לך חוב כלפי האחים עופר (בטעות נרשם אופרה – ר.פ.א.)

ת. נכון. זה חוב של השיפוצים שעשו האחים עופר – מזגנים, איטום. זה לא של שכה"ד. החוב היה כ 30,000 ומשהו. אני מאשר את הכתוב בהסכם עם האחים עופר".ב

ושוב בעמ’ 18 שוררות 15 – 16:

"היה לי רק חוב של 30,000 ₪. היה קשה לי לשלם 30,000 ₪. אמרתי לו שיחכה קצת ואשלם לוב בחודש הבא. אמר שהוא סוגר לי מים וחשמל..."

אין חולק שבנוסף לתשלום החוב בפריסה כאמור בהסכם הפשרה היה על התובעת לשלם באופן שוטף את התחייבויותיה עפ"י הסכמי השכירות והניהול. הדבר נאמר במפורש בהסכם הפשרה וכך גם העיד חיון בעמ’ 21 שורות 24 – 29 לפרוטוקול מיום 9.11.99:

"ש. אני מפנה לסעיף 4 לתצהירך. אתה מפרט את הסכם הפשרה. למה אתה לא כותב בתצהיר שלך שהתחייבתם לעמוד בהתחייבויות שלכם בהסכם הניהול.ו

ת. צריך לשלם כל חודש. כתבנו מה שצריך לשלם כחובות. לגבי השכירות צריך לשלם כל חודש ואין מה לכתוב. היתה לי בעיה חודש אחד ועל זה דיברנו".נ

בתצהיר עדותו הראשית של מנהל השיווק בקבוצת האחים עופר, אבי חלפון, נאמר כי התובעת לא עמדה בהתחייבויותיה עפ"י הסכם הפשרה, ובעקבות זאת שלח בא כוחה מכתב מיום 6.6.96 מכתב (נספח ה’ לתצהירו של חלפון) ובו נאמר בין היתר:

"על אף פניות חוזרות ונשנות מצד מרשתי לתיקון ההפרות, לרבות תשלום החוב הכספי שהצטבר בגין דמי השכירות, אינכם עושים דבר לתיקון ההפרות. יתרה מזו, הנכם ממשיכים להפר באופן שיטתי את הסכם השכירות והסכם הפשרה, בעיקר על ידי המשך אי שתלום דמי השכירות ודמי הניהול... על כן לא נותר בידי מרשתי אלא לבטל את הסכם השכירות... בהתאם הנכם נדרשים בזה לפנות לאלתר את המושכר...".

כאמור נמסר מכתב זה ע"י הגב’ רומלט אישית לחיון, שאישר בחתימתו קבלתו. לטענת הנתבעים בעקבות מסמך זה חתמה התובעת על מסמך ההתחייבות לפינוי, ואילו התובעת המכחישה חתימה זו לא הציגה מסמך תשובה אחר כלשהו למכתב הדרישה מיום 6.6.96. כמו כן לא הציגה מסמכים על עמידתה בתשלומים ואף הודתה בחוב שלא שולם על ידה לאחר הסכם הפשרה בסך של 30,000 ₪. לכך יש להוסיף כי אין פניה כלשהי של התובעת הטוענת כי סיום השכירות נכפה עליה וכי הנתבעת 3 נכנסה למושכר מבלי שהסתיימה זכותה של התובעת לשכירות, ולא פניה כלשהי על כך שציוד השייך לה נגזל ע"י מי מהנתבעים עד לפנייתו בכתב של בא כוחה הנוכחי של התובעת מיום 28.10.1996 (נספח ד’ לתצהירו של חיון ת/1).ב

9. לאור חובה של התובעת והפרת הסכם הפשרה, היו המשכירים זכאים להודיע על ביטול ההסכם כפי שעשו במכתם מיום 6.6.96, וכן היו זכאים לדרוש מהתובעת, כפי שעשו באותו מכתב, פינוי של המושכר.ו

לפיכך לא יכלה להיות לתובעת טענה כלשהי כנגד פינויה מהנכס ולא כנגד השכרתו לאחרים.נ

10. כאמור טוענים הנתבעים כי לא רק שהמשכירים היו זכאים לבטל את ההסכם ולדרוש פינוי התובעת מהמושכר, אלא גם שהתובעת הסכימה לביטולו ולפינוי המושכר בהתחייבות לפינוי, ואילו התובעת מכחישה חתימתה עליו וטוענת כי החתימה זויפה.

הן עפ"י גרסת המשכירים והן עפ"י גרסת נתבעים 1 – 3, הוצגה ההתחייבות בפני נתבעים 1 – 3 כשהיא חתומה, ומשמעו שאם נעשה זיוף – הוא נעשה ע"י המשכירים. אעיר כבר עתה כי אין זה סביר שהמשכירים, שהיו זכאים לפינוי המושכר, לשיפוצים, לקבועות ואף לציוד שבתוכו מכח השיעבוד שבידיהם – יזייפו את חתימת התובעת וחיון. גם נתבעים 1 – 3 יכלו לשכור מקומות אחרים, גם כאלה ששופצו זה לא מכבר וקרסו, ואין זה סביר כי יזייפו את החתימה.ב

לחתימתו של חיון על ההתחייבות לפינוי ישנם עדים טובים, שעדותם מהימנה עלי, בעוד שעדותו של חיון, כפי שיפורט בהמשך, לא היתה מהימנה.

חיון הכחיש גם את חתימתו לאישור קבלת מכתבו של עו"ד אלמוג מיום 6.6.96. חתימה זו נעשתה על ידו בצורה של "קשקוש", בפניה של עה/1 חנה רומלט, ובשל כך ציינה העדה בכתב ידה על גבי המסמך "נחתם בידי אריק". בעקבות הכחשה זו זומנה עה/1 לעדות, ועדותה החד משמעית והמהימנה היתה כי חיון קיבל מידה את המכתב וחתם על העתקו בפניה.ו

מטעם הנתבעים הובאו שני עדים למעמד חתימת ההתחייבות לפינוי ע"י חיון: עו"ד אלמוג ואבי חלפון.

עו"ד יוסי אלמוג, אשר עבד כעו"ד במשרד אפרת, סמית ושות’ בתקופה הרלבנטית, ובין היתר שימש כיועץ משפטי קבוע לענייני בניין מכרזים 2001 בו היה המושכר, מסר תצהיר ולפיו ביולי 1996 בא חיון למשרדי המשכירים לשם הסדרת המחלוקות הכספיות עם המשכירים. במהלך הפגישה נתבקש חיון לחתום על ההתחייבות לפינוי, והוא חתם עליו בנוכחותו ובנוכחות אבי חלפון, חתימה אחת יחד עם חותמתה של התובעת כעושה ההתחייבות, וחתימה נוספת, בתחתית המסמך, כערב באופן אישי. גם בחקירתו הנגדית חזר עו"ד אלמוג על עדותו כי חיון חתם בפניו על המסמך והטביע את חותמת החברה, על דלפק המזכירה במשרדי המשכירים. כן העיד ששאל את חיון על הנרי מסילתי ונענה כי הוא לא חלק מהתובעת. מאחר ועו"ד אלמוג לא היה בטוח בנחיצותה של חתימתו של מסילתי על ההתחייבות, לא מילא את התאריך בראש המסמך שבראשו נרשם רק כי נערך ביולי 1996. עו"ד אלמוג זיהה את חיון ואף ציין כי בתקופה הרלבנטית, בניגוד למועד מתן עדותו, לא היה לחיון זקן, עדות שנתמכה בעדותה של עה/1 בעמ’ 4 שורה 4 לפרוטוקול.

גם אבי חלפון מסר בתצהירו כי ההתחייבות לפינוי נחתמה ע"י חיון בנוכחותו ובנוכחות עו"ד אלמוג, וחזר על כך בעדותו.

נוסף לשני עדי ראיה אלה לחתימה, העיד עו"ד קן-תור מטעם נתבעים 1 – 3 כי חיון אמר לו שסיים עם העסק ואיחל הצלחה לעסק של נתבעים 1 – 3. אמנם עו"ד קן-תור העיד כי לא ראה את חיון חותם על ההתחייבות, וכי נתבע 1 הוא גיסו ויש לו עניין כספי במחלוקת, אך יש בעדות זו כדי לתמוך את יתר העדויות כאמור לעיל לפיהן חתם חיון על ההתחייבות לפינוי.

11. התובעת הגישה חוו"ד מומחה להשוואת כתבי יד, אברהם לוי, שהתייחסה לחתימה הנטענת להיות של חיון בתחתית הימנית של כתב ההתחייבות במקום בו חתם הערב להתחייבות. עפ"י חווה"ד מצא המומחה מטעם התובעת: "חריגות בסיסיות בתכונות הכתיבה" בין החתימה שבמחלוקת לבין החתימות להשוואה (חתימות של חיון על מסמכים שונים וחתימות שחתם בפניו לפי בקשתו למטרת הבדיקה) "המעמידות בספק רב מאוד את האפשרות שהחתימה שבמחלוקת נחתמה על ידי חותם הדוגמאות להשוואה בשם אריק חיון". כן מצא שהחתימה שבמחלוקת דומה דמיון רב לחתימה שמעל החותמת הנחזית להיות של התובעת, ובחקירתו הנגדית העיד כי שתי החתימות שבמחלוקת נחתמו על ידי אותו אדם. כן העיד כי יש דמיון בין החתימה על המכתב מיום 6.6.96 לבין החתימות השנויות במחלוקת, אך הן לא נחתמו על ידי אותו אדם (עמ’ 28 שורות 25 – 26 ועמ’ 29 שורות 8 – 9 לפרוטוקול מיום 28.1.01).

המומחה מטעם הנתבעים, אמנון בצלאלי, קבע כי מצא התאמה בתכונות הכתיבה בין החתימה שעל גבי החותמת קפה אופרה והחתימה שמעל השם אריק חיון לבין דוגמאות חתימה על שם אריק חיון שקיבל לבדיקה "במידה שאינה מותירה בי ספק של ממש ששתי החתימות נחתמו על ידו". כן ציין בחוות דעתו, ובחקירתו הנגדית, כי חיון חותם באופנים שונים.

בנוסף קבע המומחה מטעם הנתבעים כי המסמך שבמחלוקת הוחתם "ללא ספק של ממש" בחותמת התובעת שקיבל לבדיקה, בעוד שהמומחה מטעם התובעת העיד כי ישנם דברים לא ברורים ביחס לחותמת של התובעת, וכי לא הצליח להגיע למסקנה ביחס אליה (עמ’ 30 שורות 23 – 24 לפרוטוקול מיום 28.1.01). בחוות הדעת לא פירט המומחה מטעם התובעת את בדיקותיו לגבי החותמת, ובחקירתו הנגדית לא זכר מה היו הממצאים הבלתי ברורים בקשר אליה.

לכל אחד מהמומחים היו גם השגות על אופן הבדיקה שביצע רעיהו. המומחה מטעם התובעת העיד כי העובדה שהמומחה מטעם הנתבעים הדריך את חיון באשר לאופן שבו יחתום בפניו גורמת להשפעה זרה על החתימה שהתקבלה. ואולם הוא הודה כי השיטה של הכתבה מקובלת אך העיד כי ישנם כללים מקצועיים כיצד יש לבצע אותה. מאידך העיד המומחה מטעם הנתבעים כי כחומר נוסף, יש לבצע הכתבה, וכך עשה, בעוד שרעהו לא עשה בדיקה זו.

המומחים היו גם חלוקים בשאלת הנוסחים המקובלים לתיאור הביטחון או הספק בדבר זהות החתימות. מחלוקת זו אינה בעלת משקל בהתחשב בכך ששני המומחים הבהירו באופן חד משמעי את חוות דעתם לגבי החתימות, ומדובר בשני מומחים מנוסים.

12. לאור כל חומר הראיות שבפני הגעתי למסקנה שחיון חתם על ההתחייבות לפינוי, וכן כי הטביע את חותמתה של התובעת, וכי החתימות לא זויפו. היו בפני עדויותיהם של עדי הראייה לחתימה: עדותו של אבי חלפון ועדותו של עו"ד אלמוג, ששתיהן מהימנות בעיני. עו"ד אלמוג עסק בעניינים הקשורים לנכס כחלק מעבודתו, הוא אינו עובד עוד במשרד עו"ד אפרת, סמית ושות’ ולא עבור המשכירים, והוא זיהה באופן ברור את חיון כמי שחתם בפניו על המסמך. כך גם העיד חלפון, ועדויות אלה נתמכו ע"י עדים שבפניהם אמר חיון כי התובעת סיימה את השכירות. התבטאויות אלה הצביעו על הסכמתה של התובעת לסיום השכירות ולא על כפייה כלשהי. כמו כן, כעולה מעדותו של המומחה מטעם הנתבעים, נוהג חיון לחתום חתימות שונות, ודבר זה קיבל תמיכה מסוימת בעדותו של המומחה מטעם התובעת. דבר זה עולה גם מחתימתו של חיון על עותק מכתבו של עו"ד אלמוג מיום 6.6.96, שאף היא, שנעשתה בצורה של "קשקוש", בוצעה בפני עדה מהימנה. יתר על כן, העובדה שחיון הכחיש כי חתם על המכתב מיום 6.6.96, ולחתימה זו הובאה עדותה של עה/1 שעשתה רושם מהימן וחד משמעי, יחד עם עדותו המתחמקת בעניינים אחרים (כגון לגבי השאלה אם היה מנהל בתובעת) מטילה צל כבד על מהימנותו.

לפיכך הגעתי למסקנה כי החתימות של חיון והתובעת על ההתחייבות לפינוי לא זויפו.

13. התובעת טוענת כי חיון לא היה מורשה חתימה שלה והיחידי שיכול היה לחייבה היה הנרי מסילתי בלבד. בעדותו בחקירתו הנגדית מסתבך חיון שוב ושוב בשאלה אם היה מנהל בתובעת וכן אם היה בכוונתו להיות מנהל בנתבעת 3 במידה והיה מתגבש ההסכם עם נתבעים 1 ו- 2 (עדותו בחקירתו הנגדית בעמ’ 21 לפרוטוקול מיום 19.11.99). עפ"י גרסתו שלו היה חיון בעל 70% מהמניות בתובעת ומנהל בה, ואילו הנרי מסילתי, היה בעל 30% בלבד.

התובעת לא זימנה לעדות את הנרי מסילתי שעפ"י הטענה, למרות שהיה בעל מניות המיעוט, היה רק הוא מוסמך לחייב את התובעת בחתימתו. גם שני עורכי הדין שטיפלו בענייניה של התובעת, האחד אחרי השני, לא הובאו לעדות. מטעם התובעת הובא לעדות אך ורק חיון (בנוסף למומחה לכתב יד), שהעיד כי הוא זה המעיד מטעם התובעת משום שהדברים ידועים לו. תמוה כיצד לא מצאה התובעת לנחוץ להעיד את בעל זכות החתימה היחידי לגרסתה, וזה שלטענתה ניהל את ענייניה, בעניינים שבמחלוקת, ובמיוחד באשר להרשאה לחייב את התובעת כאשר זו נקלעה לקשיים ונתגלעו חילוקי דעות בין שני בעלי מניותיה, כאשר האחד ככל הנראה מתנתק מענייניה בשל חוסר רצונו להשקיע או לסכן כספים נוספים, ואילו משנהו, בעל השליטה, ממשיך לנהלה. בנוסף לצורך בתמיכת עדותו של חיון בעדות נוספת, הרי שעל אחת כמה וכמה היה צורך בנסיבות הנטענות לעיל לזמן את הנרי מסילתי לעדות. העובדה שהתובעת לא עשתה כן פועלת לרעתה שכן יש להניח שעדותו לא היתה תומכת בגרסתו. יתר על כן אותו עד מטעם התובעת שמעיד כי לא יכול היה לחייב אותה בחתימתו על ההתחייבות לפינוי, קרי: חיון, הודה כי חתם בשמה על הסכם הפשרה, שם הוצהר מפיו במפורש כי הוא מוסמך לחייב את התובעת. בנסיבות אלה, אין לקבל את טענת התובעת כי חיון, שהוא גם בעל 70% ממניותיה, לא היה בעל סמכות לחייבה בחתימתו על הסכם הפשרה, או למצער בעל סמכות נחזית כאמור.

14. התובעת גם לא הוכיחה כי הגיעה להסכם מחייב עם נתבעים 1 ו-2 להפעלת מסעדה ברזילאית בנכס באמצעות נתבעת 3. ראשית, מהטיוטות שהוגשו עולה כי מי שהיה מיועד להיות צד להסכם - היה אריק חיון עצמו ולא התובעת. דבר זה גם מתבקש הן מכך שלתובעת היו הפסדים והתחייבויות והן מכך שגם עפ"י עדותו של חיון, שותפו לתובעת, הנרי מסילתי, לא רק שלא היה מעוניין בעסקה נוספת, אלא שאף לא היה שותף לכל המגעים שהיו עם המשכירים לאחר שהתובעת נקלעה לקשיים שכן לא היה מוכן להשקעה נוספת כלשהי. חיון גם הודה בחקירתו הנגדית כי הוא זה שהתכוון להצטרף כשותף (עמ’ 11 שורה 26 לפרוטוקול). נתבעים 1 ו- 2 לא הכחישו כי האפשרות שחיון באופן אישי, להבדיל מהתובעת, יצטרף להקמת המסעדה הברזילאית עלתה, ואולם עפ"י עדותם, וכך גם עולה מחומר הראיות, הדבר לא התגבש לכלל הסכם בשל חוסר עניין מצידו של חיון. על כך העיד הנתבע 1 בעמ’ 8 שורות 1 –2 לפרוטוקול מיום 8.5.00, כי חיון הביע התעניינות להצטרף כשותף, אולם לא מעבר לכך.

יתר על כן, גם עפ"י עדותו של חיון, לא הגיעו הצדדים להסכם מחייב. בין היתר העיד בעמ’ 10 שורה 27 לפרוטוקול מיום 9.11.99:

"לא הגענו להסכם",

וכן בעמ’ 11 שורה 3:

"לא היה הסכם איתנו".

ובשורה 5 באותו עמוד:

"ת. לא סיכמנו שום דבר.

ש. עו"ד חמי (בא-כוחו דאז של התובעת – ר.פ.א.) כן החליף טיוטות?

ת. הוא רצה לשנות כמו שאני אמרתי... היתה טיוטה שלם וטיוטה שלנו לפי התיקונים שרציתי...."

בין יתר הדברים שהצדדים לא הסכימו עליהם, עפ"י עדותו של חיון, היתה זהותו של הצד המתקשר בהסכם: התובעת או אריק חיון (עמ’ 11 שורות 25 – 26 לפרוטוקול מיום 9.11.99). מכאן שאינני יכולה לקבל את טענת חיון כי הגם שטרם היה הסכם בכתב – נכרת בין הצדדים הסכם בע"פ, מה גם שהוא עצמו, כשהיה הדבר נח לו, העיד כי אינו מתחייב בהסכמים ללא עו"ד, וכן העיד כי עד שלא חותמים הסכם בכתב – אין הסכם. בנסיבות, כאשר מדובר באנשי עסקים מנוסים, וכך העיד חיון על עצמו, המגובים בעו"ד, לא תתגבש ההסכמה כאשר כל הפרטים מסוכמים בכתב. גם הנתבע 2 העיד כי כאשר חתם על ההסכמים עם המשכירים, עסק הוא בצד העסקי ולא בדק דברים שונים אותם הותיר לבדיקתו של בא כוחו, ומכאן שלא היה מתקשר בהסכם לפני שהוא מתגבש על מלוא פרטיו בהסכם כתוב שעבר גם את בדיקת בא כוחו.

גם בעניין זה תמוה שהתובעת לא זימנה לעדות את באי כוחה באותו מועד, ויש להניח שעדותם לא היתה תומכת בגרסתה.

15. כאמור הוגשה התביעה על השקעות שביצעה התובעת לטענתה בנכס בסך של 100,000$, ועל ציוד בסך של 200,000$.

גם אילו הוכיחה התובעת את היקף השקעתה במושכר ובציוד, והיא לא עשתה כן, כפי שיפורט בהמשך, אין בכך כדי להוכיח, לא מהו הציוד שהיה במושכר ביום פינויו על ידה ולא את שווים של ההשקעות והציוד ביום הפינוי. התובעת לא הוכיחה, לא את היקף ההשקעות שלה בנכס והציוד שרכשה, לא מהו הציוד שהיה בנכס ביום פינויו על ידה, ובוודאי שלא הביאה הוכחה כלשהי לשווים בעת הפינוי. חיון הודה בחקירתו הנגדית כי לא הביא על כך ראיות למרות שהללו, לגרסתו, קיימות, בידי רואה החשבון של התובעת.

לתצהירו של חיון צורף נספח ג’ "כרטסת ממוינת לפי מנות" ובה רשימת פריטים. בסעיף 4 לתצהירו של חיון (סעיף 4) נאמר כי זוהי רשימת פריטי הציוד והרכוש המשועבד שצורפה להסכם הפשרה.

אולם, בחקירתו הנגדית העיד חיון כי אינו זוכר אם נספח ג’ צורף להסכם הפשרה (עמ’ 22 שורה 23 לפרוטוקול מיום 9.11..99), בעוד שאבי חלפון העיד בתצהירו כי להסכם לא צורפה רשימה כלשהי, וכך גם עולה מחומר הראיות.

יתר על כן, בחקירתו הנגדית של חיון התברר כי אין לו ידיעה כלשהי על נספח ג’ שצורף לתצהירו. כך העיד בעניין זה בעמ’ 22 שורה 11 לפרוטוקול מיום 9.11.99:

"לא אני נתתי את זה (את נספח ג’ – ר.פ.א.). זה לא מסמך שלי... אני לא זוכר אם נספח ג’ צורף להסכם עם האחים עופר".

ב"כ התובעת טען כי חיון אינו דובר טוב את השפה העברית ובשל כך לא הבין מהו הנספח כאשר נחקר עליו. אינני מקבלת טענה זו. מעדותו התברר כי לא רק שחיון לא ערך את הרשימה, אלא שאין לו כל ידיעה על מהותה ומקורה. יתר על כן מחומר הראיות לא עולה כי רשימת ציוד כלשהי צורפה בפועל להסכם הפשרה, לא כי רשימה כלשהי צורפה לבקשה לשיעבוד, אך יותר מכך, לא הוכח כי הרשימה מבטאת את הציוד שהשאירה התובעת בפועל במושכר בעת שפינתה אותו, חודשים רבים לאחר שנחתם הסכם הפשרה. בנוסף, לא הוגשה חוו"ד מומחה לגבי שוויו של הציוד שהושאר במועד פינוי המושכר.

מכאן שהתובעת לא הוכיחה מה היה הציוד שהושאר במושכר עם פינויו על ידה ולשוויו וזאת כתשתית לטענתה שהיא זכאית לשוויו חלף אי החזרתו לידיה, ולו בשל כך יש לדחות את תביעתה.

בנוסף יש לציין כי חיון העיד לגבי הציוד בעמ’ 14 שורות 4 – 6 לפרוטוקול מיום 9.11.99:

"ש. האם אתה מסרת פיזית את הציוד לנתבעת 3:

ת. לא נתתי לו שום דבר. הכל היה בשעבוד לבנק דיסקונט. לקחתי הלוואה שעד היום לא גמרתי לשלם".

16. יתר על כן, הסכם השכירות קובע בסעיף 12.5:

"כל התיקונים ו/או השינויים ו/או התוספות ו/או השיפוצים ו/או השיפורים... וכל המחוברים למושכר יעברו עם תום תקופת השכירות לרבות עם חלופי השוכר, לרשותו ולבעלותו של המשכיר, והשוכר מוותר על כל טענה ו/או דרישה ביחס אליהם. למען הסר ספק מובהר בזאת כי השוכר לא יהיה זכאי לכל תשלום שהוא בגינם....".

בנוסף קובע סעיף 29.1 להסכם:

"השוכר מתחייב כי מייד במועד תום תקופת השכירות .... או עם ביטולו של הסכם זה מכל סיבה שהיא... יפנה את המושכר וימסור את החזקה בו לידי המשכיר כשהמושכר נקי מכל אדם וחפץ השייכים לשוכר... המושכר ימסר למשכיר כשהוא כולל כל שיפוץ, שיפור תוספת, שינוי, תיקון....למען הסר ספק מובהר כי כל חפץ ו/או ציוד ו/או אביזרים ו/או מלאי אשר אינם בגדר רכוש המשכיר על פי הסכם זה ואשר נותרו במושכר לאחר פינויו על ידי השוכר יהפכו לרכוש המשכיר עם הפינוי והשוכר מוותר על כל טענה ו/או דרישה ו/או תביעה בגינם".

מכאן, שלגבי כל שיפור שינוי או תוספת, מכח החוזה עצמו, הללו רכושם של המשכירים והתובעת אינה זכאית לתשלום כלשהו עבורם. באשר לחפצים של השוכרת – משהושארו בנכס לאחר פינויו – היו אף הם לרכושם של המשכירים, מבלי שהתובעת זכאית לדבר בגינם.

למעלה מהצורך אוסיף כי לגבי הנתבעים 1 – 3 עולה כי הללו שילמו למשכירים הן בגין השימוש בקבועות והן בגין החוב המשועבד, ויתר על כן, כאמור, פינו בעצמם את המושכר והשאירו בו ציוד, בין היתר, ככל הנראה, ציוד שנותר עוד מהתובעת. עוד אוסיף, כי עפ"י עדותם של נתבעים 1 ו- 2, השקיעו הם עצמם סכומים גבוהים בשיפוץ המקום ובכלים, בין היתר על מנת להתאימה לצורכי מסעדה ברזילאית ולא ברור עד כמה נהנתה הנתבעת 3 מפירות ההשקה של התובעת במקום (עדותו של נתבע 1 בעמ’ 5 – 6 לפרוטוקול מיום 8.5.00).

ההתחייבות לפינוי קובעת שהמשכירים רשאים לפנות כל ציוד שהתובעת השאירה במושכר ולאחסנו על חשבונה. דווקא מכוחה של התחייבות זו, המאוחרת להסכמי השכירות, הניהול והפשרה, התחייבות שהתובעת מכחישה התקשרותה בה, ניתן לטעון כי אמנם פטורים המשכירים בגין נזק או אובדן שיגרם לציוד המאוחסן אך אין הם פטורים מאחסונו. מאידך, באותה התחייבות לפינוי, בה הודיעה התובעת כי המושכר מפונה בזאת, היא התחייבה למסרו כשהוא ריק. מכל מקום, טענה זו לא הועלתה ע"י התובעת, והיא גם לא יכלה להועיל לה מאחר, וכאמור , התובעת לא הוכיחה מה הציוד שהושאר ומה שוויו לאותו מועד.

17. לאור כל האמור לעיל אני דוחה את התביעה.

התובעת תשלם הוצאות משפט, וכן שכ"ט עו"ד, לנתבעים 1 – 3, יחד ולחוד, בסך של 40,000 ₪ בתוספת מע"מ כדין, ולנתבעים 4 ו- 5, יחד ולחוד, בסך של 40,000 ₪ בתוספת מע"מ (סה"כ 80,000 ₪ בתוספת מע"מ).

ניתן היום כ"ח בשבט, תשס"ג (31 בינואר 2003) בהיעדר הצדדים.

זכות ערעור לביהמ"ש המחוזי תוך 45 ימים.

המזכירות תמסור עותק פסה"ד לצדדים.

מותר לפרסום היום 31/01/2003.

רונית פינצ’וק - אלט, שופטת

קפה אופרה (1997) בע"מ נ’ מוטי גלעד