אוסלנדר, שלו ושות' - עורכי דין ונוטריון

בבית המשפט המחוזי בירושלים בש"א 1240/02

תאריך: 23/05/02

לפני כבוד השופטת מ' ארד, סגנית נשיא

בעניין: אביב פישביין המבקש

- נ ג ד -

ועדת הרישוי לחוקרים פרטיים המשיבה

החלטה

לפני בקשה ליתן צו מניעה זמני המעכב את תוקפה של החלטת ועדת הרישוי לחוקרים פרטיים שלא לחדש את רשיון החוקר הפרטי של המבקש, וזאת עד למתן פסק דין בערעור שהגיש המבקש או עד למתן החלטה אחרת על ידי בית המשפט.

המבקש הוא בעל רשיון חוקר פרטי משנת 1988 ורשיון למשרד חקירות משנת 1995. למבקש משרד חקירות המעסיק 25 עובדים וחוקרים פרטיים. בעבר, עסק המבקש בתחום החקירות במסגרת אחד מגופי הביטחון של המדינה והינו סגן אלוף בדרגתו הצבאית. למבקש עבר נקי. כן לא הוגשה נגדו קובלנה לועדת משמעת לפי חוק חוקרים פרטיים ושירותי שמירה, התשל"ב - 1972.

ביום 4.12.01 הוגש לבית המשפט המחוזי בירושלים כתב אישום נגד עשרות חוקרים פרטיים. כתב האישום כולל אחד-עשר אישומים. האישום המתייחס למבקש הוא אישום מס' 10. באישום זה נטען כי הנאשם כץ ואדם אחר, העבירו למבקש תמורת תשלום, אלפי ידיעות ומסמכים חסויים שמקורם במחשבים של הצבא, המשטרה, מס הכנסה וחברת בזק. כן נטען באישום, כי המבקש קיבל את המידע ביודעו כי הוא הושג שלא כדין. בגין כך הואשם המבקש בעבירה של פגיעה בפרטיות ובעבירה של שימוש שלא כדין במאגרי מידע, לפי סעיף 5 בצירוף סעיפים 2 (7-11) וסעיף 8 (ב) בצירוף 31 (א) (1) לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א - 1981.

בעקבות הגשת כתב האישום החליטה ועדת הרישוי, לאחר שעיינה בחומר החקירה ושמעה את נציג היועץ המשפטי לממשלה וכן את המבקש ובא כוחו, שלא לחדש את רשיונו של המבקש. הועדה ציינה בהחלטתה בין היתר כי:ב

"לאור אופי העבירות המיוחסות למבקש, לפי כתב האישום הנזכר, עבירות של פגיעה בפרטיות וחדירה שלא כדין למאגרי מידע, אשר הן במהות הבסיסית של מהימנותו ויושרו המקצועי של חוקר פרטי, יחד עם התרשמות הועדה מהופעת המבקש בפניה, התרשמות שהצביעה, לדעת הועדה, לפחות על "עצימת עיניים" מהמקורות של המידעים שהשיג ושהעביר לאחרים, מביאים אותנו למסקנה כי אכן התנהגותו המקצועית כפי שנחשפה יש בה מניעה המצדיקה את אי חידוש רשיונותיו...כחוקר פרטי, וכבעל משרד לחקירות פרטיות לשנת 2002".

בתשובתה לבקשה הבהירה באת-כח הועדה, כי נפלה טעות, שהיא בגדר פליטת קולמוס, בהחלטתה, וכי המבקש איננו מואשם בחדירה שלא כדין למאגרי מידע.

על החלטת הועדה שלא לחדש את רשיונו של המבקש כבר בשלב זה הוגשה הבקשה לצו מניעה זמני שלפני.

המבקש כופר באמור בכתב האישום וטוען כי לא ידע שהמידע שנמסר לו הושג שלא כדין. המבקש מפנה להודעתו של כץ במשטרה בה אמר במפורש כי העביר את המידע על דפים בכתב ידו כדי ש"לא יתחילו לשאול שאלות", וכי לא סיפר ללקוחותיו כיצד הוא מקבל את המידע. דברים אלה, לטענת המבקש, תומכים בטענתו כי לא ידע על מקור המידע המועבר אליו. המבקש סבור כי יש סיכוי סביר שהוא יזוכה במשפט ולכן אין מקום לשלול את רשיונו עוד בטרם החל משפטו.

המחלוקת, כפי שצוין בתשובת המשיבה, היא בשאלה, אם היה המבקש מודע לכך שהידיעות שרכש, הושגו בעבירה. לטענת המשיבה, סוג המידע שרכש המבקש, כמו גם המחיר ששילם, היו צריכים להעלות בו חשד, כי המידע הושג בדרך של פגיעה בפרטיות. משעצם המבקש את עיניו לנסיבות אלה ולמסקנה המתחייבת מהן, יש לראותו כמי שהיה מודע לכך שהמידע הושג בעבירה.

סעיף 4(א)(6) לחוק חוקרים פרטיים (שירותי שמירה), התשל"ב-1972, קובע:ו

"לא יינתן לאדם לעסוק כחוקר פרטי אלא אם נתמלאו בו תנאים אלה:נ

....

(6) לדעת הועדה אין מניעה - מטעמים של בטחון הצבור או מטעמים של עברו, תכונותיו או התנהגותו של המבקש - להענקת הרשיון".

המבקש טוען כי עצם הגשת כתב אישום איננה בגדר שינוי בעבר המצדיק, על פי סעיף 4(א)(6) לחוק, את אי-חידוש רשיונו.

אינני מקבלת את טענת המבקש. הגשת כתב אישום נגד חוקר פרטי בעבירות מסוימות, וקיומן של ראיות לכאורה לביסוסו, די בהן כדי להצביע על שינוי בעברו של החוקר הפרטי המצדיק, בנסיבות מסויימות, את אי חידוש רשיונו. במקרים אלו, על אף חזקת החפות, אין חובה להמתין להרשעת החוקר הפרטי, אלא ניתן להימנע מלחדש את רשיונו, כבר עם הגשת כתב האישום (ראו ע"ש [ירושלים] עמיקם בן-יתח נ' הועדה לרישוי חוקרים ושירותי שמירה, 5251/98, דינים מחוזי לב 5, 189, פסקה 25).

עם זאת, לא כל כתב אישום מצדיק אי-חידוש רשיון אלא יש לבחון כל מקרה לנסיבותיו. נסיבותיו של המבקש, במקרה הנדון, שונות מאלו שנדונו בע"ש 5251/98. המבקש לא הואשם בחדירה למאגרי המידע עצמם או בשיחודם של עובדי ציבור לשם השגת המידע, אלא ברכישת מידע שהושג על ידי אחר בעבירה. זאת ועוד, מהראיות שהיו לפני הועדה עולה לכאורה כי חטאו של המבקש מתבטא בכך שהוא צריך היה לדעת כי המידע הנמכר לו מתקבל על ידי פגיעה בפרטיות. מעשה זה, בלי להמעיט מחומרתו, איננו מסוג המעשים שנדנו בע"ש 5251/98 הנ"ל.

המבקש מחזיק ברשיון חוקר פרטי מזה שנים. אף מטעם זה שונה עניינו מהעניין שנדון בע"ש 5251/98, בו נתבקש רשיון לראשונה. הלכה פסוקה היא, כי לא הרי סירוב ליתן רשיון חדש שניתן לבססו על חשד סביר, כהרי סירוב לחדש רשיון שכבר ניתן, הדורש החמרה רבה יותר (ע"ש 5251/98 הנ"ל, וכן בג"צ 113/52 זקס נ' שר המסחר והתעשייה, פ"ד ו 696, 700; בג"צ 379/42 גיגי נ' מפקד מרחב יפו, פ"ד כז(1) 544, 547).

אי-חידוש רשיונו של המבקש מהווה פגיעה בחופש עיסוקו, שהוא זכות אדם יסודית.

"כלל גדול הוא, כי לכל אדם קנויה זכות טבעית לעסוק בעבודה או משלח יד אשר יבחר לעצמו, כל זמן שההתעסקות בעבודה זו או במשלח היד אינה אסורה מטעם החוק" (בג"צ 1/49 בג'רנו נ' שר המשטרה, פ"ד ב 80, 82).

כנגד הפגיעה בזכות יסוד זו עומד החשש לשלום הציבור ולפגיעה בפרטיות. חשש זה, בנסיבות שלפנינו, איננו כה חמור עד שהוא מחייב, כבר בשלב ביניים זה, את אי-חידוש הרשיון.

אוסיף כי גם במקרה זה אין צורך להכריע בשאלה, איזו נוסחת איזון מתבקשת בנסיבות שלפנינו. זאת משום שהמסקנה האמורה מתבקשת, אף אם נחיל על העניין את נוסחת האיזון המקלה של אפשרות סבירה לפגיעה בשלום הציבור ובפרטיות ולא את נוסחת האיזון של ודאות קרובה לפגיעה כזו.

לפיכך אני מקבלת את הבקשה ומורה כי החלטת הועדה, שלא לחדש את רשיונו של המבקש, תעוכב עד למתן החלטה אחרת על ידי בית המשפט.

המזכירות תמציא החלטתי זו לצדדים, בפקסימיליה.

5129371

ניתנה היום י"ב בסיון תשס"ב (23 במאי 2002), בהעדר הצדדים.

מוסיה ארד, סגנית נשיא

בש"א אביב פישביין נ' ועדת הרישוי לחוקרים פרטיים