אוסלנדר, שלו ושות' - עורכי דין ונוטריון

בתי המשפט א 067068/04

בית משפט השלום תל אביב-יפו

תאריך: 05/03/2008

בפני: כב' השופט שינמן יעקב

בעניין: פצ'ו אבי

ע"י ב"כ עוה"ד מיכל אשל התובע

- נ ג ד -

1 . שקדי דורון

2. ביטוח ישיר, אי.די.אי. חברה לביטוח

3. סהר חברה לביטוח בע"מ.

4. יוניברסל מוטורס בע"מ הנתבעים

ע"י ב"כ עוה"ד מרדכי שלו

מיני-רציו:

* נזיקין - עוולות - רשלנות

* ראיות - נטל ההוכחה - בהליך אזרחי

.

תביעה בקשר לתאונת דרכים שארע לרכב אשר היה בבעלות התובע. התובע קיבל פיצוי מחברת הביטוח שלו, ובתביעה זו הוא תובע ירידת ערך נוספת, שנגרמה לטענתו לרכב, עקב התיקון שנעשה במוסך הנתבעת 4 (להלן: "הנתבעת" או "יו.אמ.אי") בקשר עם תיקון נזקי תאונה. לטענת התובע, הנתבעת תיקנה את הרכב בצורה רשלנית ולא מקצועית.

.

בימ"ש השלום דחה את התביעה בקובעו:

כידוע, על התובע מוטל הנטל הבסיסי והראשוני, להוכיח את תביעתו. את נטל ההוכחה ניתן להרים באמצעות הצגת ראיות שונות או לפי מאזן ההסתברות כי גרסת התובע הינה הגרסה העדיפה, או כי הראיות שהוצגו בתמיכה לגרסתו, הינן ראיות עדיפות. בענייננו, התובע לא הוכיח כי הנתבעת התרשלה בביצוע התיקון, ולא הוכיח, כי הנזקים שנגרמו לרכב, ובייחוד ירידת הערך הנוספת, נגרמה דווקא עקב התיקונים שבוצעו במוסך יו.אמ.אי.

יש לזכור, כי הנתבעת איננה בגדר חברת ביטוח, האמורה לפצות את התובע בגין ירידת הערך עקב נזקים שנגרמו לו בתאונה. לא תמיד תיקון של נזקי תאונה ע"י מוסך, יש בו כדי להשיב את המצב לקדמותו. שהרי תיקונים מסוימים, גם אם ייעשו בצורה מעולה ומקצועית, מותירים ברכב ירידת ערך. משמע, לא די בכך שהרכב יצא מהמוסך לאחר התיקון כשיש לו ירידת ערך, אלא, שכדי לחייב את הנתבעת, היה צריך להוכיח כי היא התרשלה בביצוע תפקידה וכי היה ניתן לבצע את העבודה בצורה מקצועית וטובה יותר. בעניין זה, יש לזכור, כי מוסך המבצע עבודה, בייחוד בתיקון רכב לאחר תאונה, הוא נתון, מטבע הדברים, להחלטות השמאי, בקשר לתקציב שעומד לרשות המוסך לצורך ביצוע התיקון.

בענייננו, לא הוכח כי הנתבעת פעלה ברשלנות ובצורה לא מקצועית במהלך תיקון הרכב. בנסיבות בהן הובא הרכב אליה לאחר התאונה, ובהתחשב בהנחיות ובהוראות השמאי, היא ביצעה עבודה מקצועית ומיומנת, והוכח, כי לא היה ניתן, מלכתחילה, לבצע את התיקון כך שלא תהייה ירידת ערך לרכב עקב התאונה. כל טענות התובע בקשר לירידת הערך, שנגרמו לרכב, היו צריכות להיות מופנות לגורם הנזק ולמי שאחראי לתאונה ו/או לחברת הביטוח שביטחה אותו, שכן, הוכח, כי אלו נגרמו עקב התאונה ולא עקב תיקון רשלני או לא מקצועי של יו.אמ.אי.

די היה בכך כדי לדחות את תביעת התובע, אלא שיש להוסיף, כי התובע לא הוכיח כי כלל נגרמו לו נזקים, גם אם הייתה מוכחת עילת הרשלנות כנגד הנתבעת. תנאי מוקדם להיווצרות הזכות של התובע לפיצויים, הוא הוכחת הנזק שנגרם לתובע, כתוצאה מהתרשלותה של יו.אמ.אי. בהעדר נזק אין פיצויים. בענייננו, כאמור, התובע כשל להוכיח, כי נגרם לו נזק כלשהו, וגם אם הוכיח כי נגרם לו נזק, הרי שלא הוכיח כי לנזק הזה קשר סיבתי לעבודות שבוצעו ע"י הנתבעת.

פסק דין

רקע

עניינה של תביעה זו, בקשר לתאונת דרכים שארע לרכב אשר היה בבעלות התובע.

התובע קיבל פיצוי מחברת הביטוח שלו, ובתביעה זו הוא תובע ירידת ערך נוספת, שנגרמה לטענתו לרכב, עקב התיקון שנעשה במוסך הנתבעת 4- יוניברסל מוטורס ישראל בע"מ (להלן: "הנתבעת" או "יו.אמ.אי") בקשר עם תיקון נזקי תאונה.

העובדות

התובע, מר אבי פצ'ו, שהינו רופא וטרינר (להלן: "התובע" או "מר פצ'ו"), היה בעלים של רכב מסוג איסוזו טרופר, שמספרו הרשום היה 36 - 450 - 23 (להלן: "הרכב").

ביום 28.6.02, נהג התובע ברכבו, בגבול חולון בת - ים וכשהגיע לצומת הרחובות, דוב עוז וקרן קיימת לישראל, חצה את הצומת, באותה עת, מר שקדי דורון (להלן: "מר שקדי"), אשר נהג ברכב מסוג אופל, וחצה את הצומת, בניגוד למופע אדום שהיה ברמזור, בכיוון נסיעתו, ופגע ברכב התובע (להלן: "התאונה").

רכב התובע היה מבוטח בביטוח מקיף בחברת הביטוח "סהר ציון" (להלן: "סהר").

כשהסתיים הטיפול המשטרתי באירוע התאונה, הורה סוכן הביטוח של סהר, לתובע, להעביר את הרכב למוסך הסדר, של חברת הביטוח, בראשון לציון, שהינו מוסך הנתבעת יו.אמ.אי. (להלן: "המוסך").

מפאת השעה המאוחרת, נגרר הרכב באותו לילה, לאחסנה של חברת שגריר. הרכב הועבר על ידי הגרר, רק ביום ראשון בבוקר, למוסך.

ביום א' בבוקר, הגיע שמאי חברת הביטוח למוסך, מר יעקב מירון (להלן: "השמאי מירון"), אשר בדק את הרכב, וקבע כי נגרמו לרכב נזקים, בסך של 43,959 ₪, שהינם בשיעור של 28.14%, משוויו של הרכב, וכמו כן קבע, כי לרכב נגרמה ירידת ערך, בשיעור של 10% (להלן: "י.ע. מירון").

תחילה, פנה התובע בדרישה לתיקון הרכב למר שקדי וזאת על פי עצת סוכן הביטוח שלו, ולצורך כך, ביקש התובע, כי השמאי מירון, יערוך לו חוות דעת והוא ישלם את שכר טרחתו, באופן אישי. הרכב טופל במוסך התובעת מיום 30.6.02 ועד ליום 15.7.02, מועד בו הוא שוחרר.

הטיפול במוסך נעשה על פי הנחיות השמאי מירון ואף בפיקוח כללי שלו.

במהלך ביצוע התיקון, היה צורך לעשות כיוון פרונט ותיקון שילדה, ולצורך כך הועבר הרכב לביצוע פעולות אלו, למוסך "דרור סנקביץ", שהינו המוסך המורשה על ידי משרד התחבורה, לביצוע עבודות שילדה מסוג זה.

כשחזר הרכב ממוסך סנקביץ ובטרם נמסר לידיו של התובע, הועבר מספר בדיקות במוסך הנתבעת - יו.אמ.אי, ובין היתר, נערכו לו מספר נסיעות מבחן, על ידי בוחן מטעם הנתבעת וגם על ידי מכון חיצוני, בשם "פרונט אלי ארביב" ורק אז, כאמור, ביום 15.7.02 נמסר הרכב לתובע.

התובע שילם עבור התיקון, באופן אישי ובמקביל הגיש דרישתו לשקדי ולחברת הביטוח שלו, אלא, כשזו נדחתה, החליט התובע להפעיל את פוליסת הביטוח שלו, וחברת הביטוח- חברת סהר, שילמה לו את נזקיו, דהיינו, נזקי התיקון, שכר טרחת השמאי וכן שיעור ירידת הערך, אשר נקבע על ידי השמאי מירון.

התובע נסע עם רכבו כשבועיים ואז, חש לטענתו, כי התיקון שנעשה, אינו כשורה.

בין לבין, פנה התובע למחלקת הטריידאין, של יו.אמ.אי וביקש הצעת מחיר לרכב. ביום 21.7.02, מסר מר שלמה שרף, ממחלקת הטריידאין של יו.אמ.אי, הצעת מחיר לתובע, לפיו בגין התאונה יש להפחית משווי הרכב, 49,240 ₪, עקב פגיעה בשילדה (להלן: "הצעת הטריידאין").

ביום 24.7.02, שלח התובע מכתב למנכ"ל יו.אמ.אי, בו העלה את טרוניותיו בקשר לדרך הטיפול, איכותו של התיקון והתמשכותו, ובסופו של דבר, פירט את הנזקים שנותרו ברכב גם לאחר התיקון (רעש בלתי סביר, הגה סוחב, הגה ננעל ומזגן שאינו מקרר) וביקש את תגובתו (להלן: "המכתב הראשון").

על המכתב הראשון, השיבה הנתבעת ביום 24.7.02, כי פנייתו של התובע הועברה לבדיקה. התובע המתין כשבוע ימים ואז פנה, ביום 2.8.02, לשמאי נוסף, כדי לקבל חוות דעת שמאית לגבי הערכת הנזק לרכב, טיב התיקון שבוצע ושווי ירידת הערך שנגרם לרכב, כתוצאה מהתיקון.

השמאי עידן ויקטור (להלן: "השמאי עידן"), בדק את הרכב, וביום 10.7.03 (כשנה לאחר שסדק את הרכב), הוציא חוות דעת, לפיה, גם לאחר התיקון נותרו לרכב נזקים רבים שלא תוקנו, ובין היתר קבע, כי: עבודות הפחחות והצבע בוצעו באיכות גרועה, קיימים סימני תיקון ועיוות בתיקונים שבוצעו, הסרן הקדמי ומערכת ההיגוי אינם תקינים ולרכב נגרמה ירידת ערך בגובה של 29.56%, ומאחר וערך הרכב במחירון כמונית, הינו 156,000 ₪, ולצורך החישוב שערך הנו 152,880 ₪, הרי שסך כל ירידת הערך, מגיע ל- 45,329 ₪ (להלן: "חוות דעת עידן").

התובע פנה ליו.אמ.אי עם חוות דעתו של השמאי עידן, ובין היתר, תוך ציון כי על פי דו"ח השמאי, לא דווח על ביצוע התיקון, לפי תקנה 309 לתקנות התעבורה תשכ"א - 1961.

הנתבעת ענתה למכתב התובע- מיום 5.8.02, והוא הוזמן להכניס את הרכב לבדיקה במוסך לצורך החלטה להמשך הטיפול, ומאחר וברכבו לא זוהתה כל פגיעה בשילדה, לא נעשה הליך בהתאם לתקנה 309, ובלאו הכי לא ניתן לו הטופס המתאים.

שלשה ימים מאוחר יותר, ביום 8.8.02, הודיע לתובע, מר יצחק רולביץ, מנהל השירות במוסך יו.אמ.אי, כי התובע מוזמן להכניס את רכבו לבדיקה במוסך ואם יסתבר, כי הרכב צריך לשהות במוסך לצורך התיקון, לתקופה ארוכה, יינתן לו רכב חלופי.

לטענת התובע, הרכב הוכנס לבדיקה, במהלך חודש אוגוסט 2002, כמוצע במכתבי יו.אמ.אי, הרכב נבדק ונלקח לנסיעת מבחן ובהתאם לבדיקת צוות המומחים של יו.אמ.אי, נמסר לתובע על ידי מר מתי חזי, מנהל המותג של איסוזו, כי לא נמצא כל ממש בטענותיו.

הנתבעת כופרת בטענה זו מכל וכל, ולטענתה, חרף הצעתה והזמנתה כי התובע יעביר את הרכב למוסך לבדיקה, על מנת שיבדקו טענותיו, נמנע התובע מלהכניס את הרכב למוסך, לא אפשר לנתבעת או למי מטעמה, לבדוק את הרכב או לבצע בו תיקונים, ככל שהיה נמצא שיש צורך לבצע תיקונים כאלה, ולצורך הוכחת טענתה זו, הציגה הנתבעת את דו"ח היסטורית הטיפולים של הרכב (מוצג ט' למוצגי הנתבעת).

בחודש אוקטובר 2002, או בסמוך לכך, היה מעורב התובע עם הרכב בתאונת דרכים נוספת (להלן: "התאונה השנייה"), אשר ארעה, לטענת התובע, מאחר והרכב לא הגיב לאקט הבלימה של התובע. התובע פנה עם רכבו למוסך לתיקון התקלה, וסיפר על בעיות הבלימה בעת התאונה, ואז הוחלפה כל תיבת הגה הכח במסגרת האחריות של הנתבעת.

התובע המשיך לטפל ברכב במוסך, עד למועד בו מכר אותו.

ביום 1.12.05, לאחר שהתובע פרסם מודעה בעיתון למכירת הרכב, לא הצליח למכור אותו, בדרך זו ביצע התובע עסקת טריידאין, אצל "אוטו שי", כנגד רכב בשווי של 78,000 ₪. באותה עת, מחיר המחירון של הרכב, על פי מחירון לוי יצחק, עמד על סך של 126,000 ₪, משמע, התובע הפסיד במכירה 48,000 ₪.

בתחילה, תבע התובע, שלשה נתבעים שנמחקו בהמשך, דהיינו, את הנהג שגרם לתאונה, את חברת הביטוח של אותו נהג ואת חברת הביטוח של התובע. תביעתו נגד שלשת הנתבעים הושתתה על ירידת ערך בשיעור של 29.56% שנגרמו בשל התאונה ותיקון הרכב שלאחריה, וזאת בהתבסס על חוות דעתו של השמאי עידן.

רק במהלך חודש פברואר 2005, תיקן התובע את התביעה והוסיף את הנתבעת יו.אמ.אי, כנתבעת נוספת, אך דבר מהעובדות שנכללו בתביעה הראשונה, לא השתנה, למעט סעיף 1, בו נקבע כי חבותה של הנתבעת נובעת מכך ש: "הנתבע 4 אשר תיקן את הרכב בצורה רשלנית ולא מקצועית, חייב לפצות את התובע בסך נזקים שנגרמו לרכב הנפגע, כתוצאה מאיכות העבודה הירודה, איכות החומרים, אופן תיקונם, הרכבתם והתאמתם לרכב הנפגע".

טענות הצדדים

לטענת התובע, הוא הוכיח תביעתו, הרים את הנטל מוטל עליו, באמצעות עדיו וראיותיו, והוכיח כי הנתבעת התרשלה בביצוע התיקון, וגרמה לו את הנזקים הנתבעים בתובענה זו, בהתאם לסעיף 4 לחוות דעתו של השמאי עידן (סעיף 53 לסיכומי התובע).

בהתאם לסעיף 6 לחוות דעתו של השמאי עידן, עבודות הפחחות והצבע שבוצעו במהלך תיקון הרכב, נעשו באיכות גרועה וגרמו לירידה בשיעור של 20% מערך הרכב (סעיף 54 לסיכומי התובע). לפיכך סבור התובע, כי הוא זכאי לפיצוי בשיעור של 20% משווי הרכב, דהיינו 30,576 ₪ ובנוסף תבע, בגין רכב חלופי 1,052 ₪ (שבעה ימי תיקון עודפים), שכר טרחת שמאי 2,020 ₪, שכר טרחת עדים 696 ₪ ובסך הכל, 34,894 ₪ (סעיף 64 לסיכומי התובע).

הנתבעת סבורה, כי תביעת התובע הינה חסרת כל בסיס עובדתי, והיא בגדר ניסיון של התובע להתעשר שלא כדין ולייחס לנתבעת נזקים שלא היא גרמה אותם. התובע, לטענת הנתבעת, פוצה וקיבל את כל נזקיו מחברת הביטוח שלו. התובע, לטענת הנתבעת, עשה שימוש ברכב למעלה משלש שנים, לאחר תיקונו על ידי הנתבעת, עקב התאונה, עבר את כל מבחני הרישוי, כאשר במשך שנים אלו, נסע כ- 77,000 ק"מ וכי התמורה שקיבל, בגין מכירת הרכב, הייתה תמורה ראויה, בהתחשב בתאונה שעבר הרכב, והפיצוי ששולם לו, על ידי חברת הביטוח שלו.

לטענת הנתבעת, התובע בחר להתדיין ולתבוע אותה, מאחר והוא סבר, כי מדובר ב"כיס עמוק", על מנת לנסות ולהיפרע ממנה, בגין ירידת ערך, עליה הוא חלוק עם חברת הביטוח שלו. במקום לתבוע ולהתדיין עם חברת הביטוח שלו, בחר התובע לצרף את הנתבעת לתביעה ולנסות לגבות ממנה את ירידת הערך, כאשר הוא מנסה לשייך את ירידת הערך, לתיקון ולא לתאונה עצמה. התיקון במוסך לטענת הנתבעת, אינו בא למלא את מקומה של חברת הביטוח, לפצות את המבוטח, בגין ירידת הערך, ומטרת התיקון הינה, ניסיון לשקם את הרכב ואם ניסיון זה לא צולח, על המבטחת לשלם את ירידת הערך, כפי שנותרה. בטיעון זה מסתמכת הנתבעת, על פסק דינה של כבוד השופטת סורוקר בת.א6310/04 גזית איתי נ' הראל חב' לביטוח בע"מ ([פורסם בנבו], 28.2.2007).

הנתבעת טוענת, כי היא תיקנה את הרכב באופן מקצועי ובפיקוח של חברת הביטוח של התובע וכך אף קובע המומחה מטעמה, השמאי שגיא. לתובע לא נגרם כל נזק, ואם נגרם נזק, הרי שנגרם עקב התאונה ולא עקב התיקון וכי התובע לא מילא אחר חובתו להקטין את נזקיו.

לאור כל האמור לעיל, טוענת הנתבעת, כי יש לדחות את התביעה.

עדים

הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית וחוות דעת, ואלו נחקרו על תצהיריהם וחוות הדעת שלהם. התובע הגיש תצהיר עדות ראשית שלו וכן אליו צורפו מוצגים ובכלל זה, חוות דעתו של השמאי עידן.

הנתבעת הגישה תצהיר של מר אבי פנסו, שהינו, מנהל מחלקת פחחות במוסך המרכזי של יו.אמ.אי (להלן: "העד פנסו"), של מר שלמה שרף, שהינו מנהל מחלקת הטריידאין של יו.אמ.אי (להלן: "מר שרף") וחוות דעת של השמאי שאול שגיא מיום 29.11.05 (להלן: "השמאי שגיא").

ביום 14.11.06, נחקר בחקירה נגדית מר אבי פנצ'ו, השמאי עידן, השמאי שגיא שהמשיך בעדותו ביום 28.11.06.

ביום 28.11.06 נחקר בחקירה נגדית גם מר שרף.

ביום 26.2.07, נחקר מר אבי פנסו.

כל מקום בפסק הדין בו מצוטטים דברי אחד מהעדים, הכוונה לפרוטוקול הדיון, באותו יום בו העד העיד.

כאמור, התביעה כנגד הנתבעים 1, 2 ו- 3 נדחתה, לאור הסדר אליו הגיעו הצדדים, כאמור בפרוטוקול הדיון מיום 28.11.06, לפיו הנתבעת 2 שילמה לתובע 3,500 ₪, לסילוק סופי ומוחלט של תביעת התובע כנגד הנתבעים 1 ו- 2.

לפיכך נותר, אפוא, לדון בהכרעה זו בתביעת התובע, כנגד יו.אמ.אי.

דיון

לאחר ששמעתי את העדויות ועיינתי בראיות שהוגשו, הגעתי למסקנה, כי דין תביעת התובע להדחות, שכן התובע לא הוכיח את תביעתו.

התובע לא הוכיח, כי הנתבעת התרשלה בביצוע התיקון, ולא הוכיח, כי הנזקים שנגרמו לרכב, ובייחוד ירידת הערך הנוספת, נגרמה דווקא עקב התיקונים שבוצעו במוסך יו.אמ.אי.

לאחר התיקון נהג התובע ברכב במשך שלוש שנים, עבר כ-80,000 ק"מ, ועבר תאונה נוספת.

התובע קיבל פיצוי מלא עבור נזקי התאונה מחב' הביטוח שלו ובכלל זה בגין ירידת הערך.

תיקון הרכב בוצע על פי הוראות חב' הביטוח של התובע ובפיקוח שמאי חב' הביטוח של התובע.

כל אלו הובילו אותי למסקנה, כי התובע לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח תביעתו, ודין התביעה להדחות.

כידוע, על התובעת מוטל הנטל הבסיסי והראשוני, להוכיח את תביעתו. מאחר ותביעה זו מבוססת על הטענה, כי הנתבעת התרשלה בביצוע התיקון, והנתבעת כופרת בכך מכל וכל, הרי שמוטל על התובע הנטל להוכיח, כי הנתבעת אכן התרשלה וגרמה לנזק הנתבע.

את נטל ההוכחה ניתן להרים באמצעות הצגת ראיות שונות או לפי מאזן ההסתברות, כי גרסת התובעת הינה הגרסה העדיפה או, כי הראיות שהוצגו בתמיכה לגרסתה, הינן ראיות עדיפות.

הלכה זו נקבעה בשורה של פסקי דין: ע"א 475/81 זיקרי יעקב נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ (1) 589 מפי כבוד השופט ברק (כתוארו אז):

"נטל ההוכחה ביחס לתביעתו הבסיסית מוטלת עד סוף המשפט על התובע".

.."נטל השכנוע מוטל על המערער..היה עליו להוכיח, ע"פ מידת ההוכחה הנוהגת במשפט האזרחי - נטייה של מאזן הסבירות לטובתו - כי נתקיימו היסודות המקיימים את זכותו..."

על העיקרון והכלל האמור חזר כבוד השופט ברק (כתוארו אז) בע"א 497/85 אשר אשל נ' פיליפ גאררלסט, פ"ד מב (1) 89, בעמוד 94.

(ראה פסיקה נוספת בעניין: ע"א 438/69 ביינון ואח' נ' זינגר ואח', פ"ד כד (2) 125, ע"א 6369/98 רות גרינברג נ' אל (אברהם שמעון), פ"ד נד (4) 409, ע"א 1096/97 עטיה אבו גו'בה נ' פימו פ"ד נג (14) 481, ע"א 1880/94 רחל קטן נ' אלי קטן פ"ד מט (1) 215, ע"א 1212/91 קרן לכי נ' פליציה בינשטוק, פ"ד מח (3) 705. ע"א 345/87 Hugnks Aircraft Company נ' מדינת ישראל ואח', פ"ד מד (4) 45, ע"א 623/85 משה סלהוב נ' גליה חברה קבלנית, פ"ד מג (2) 214, ע"א 617/84 לילי וולקוביצקי נ' החברה לפיתוח קיסריה, פ"ד מ' (3) 778 , ע"א 244/84 דב רביב נ' מנהל מס ערך מוסף, פ"ד מ (3) 753).

נטל ההוכחה מורם ע"י הצד עליו מוטל נטל זה באמצעות אותן הראיות התומכות בגרסתו, ובין היתר באמצעות עדים המבססים והתומכים בגרסתו, בקשר לרשלנות ולנזק אותו הוא מבקש לקבל. לאור האמור, יש לבחון את שאלת מהימנות עדותם של עדי התובע.

כבר עתה, ואפילו בטרם אגש לנתח את העדויות והראיות שבתיק, שהובילו אותי למסקנה ולהכרעה, אני מוצא לנכון להאיר ואולי אף להעיר, כי התנהגות התובע, בקשריו עם המוסך שלוש שנים לאחר התאונה, ובעיקר השיהוי הרב בהגשת תביעתו כנגד מוסך יו.אמ.אי, מעוררים כשלעצמם תמיהה, שלא ניתן לה כל הסבר מניח את הדעת. תביעת התובע כנגד הנתבעת הוגשה כשלוש שנים לאחר ביצוע העבודה, והתובע לא ידע להסביר, גם במהלך עדותו, מדוע השתהה בהגשת תביעתו זו, כנגד המוסך. הסברו היחיד של התובע, כשנשאל על כך, היה, שאינו זוכר אם הוא תבע את יו.אמ.אי ואם לאו, וכל שהוא זכר במהלך עדותו היה, כי הוא תבע "את חברת הביטוח, ראיתי את חברת הביטוח כשולחת של המוסך" (עמ' 16 ש' 22). לא רק שהתובע לא הגיש תביעתו במשך כל התקופה הנ"ל כנגד המוסך, למרות שכבר באוגוסט 2002 (סעיף 20 לתצהיר התובע) פנה לשמאי עצמאי, כדי שייתן חוות דעתו, לגבי הערכת הנזקים וטיב התיקון שבוצע, חוות דעת זו, הוצאה רק כשנה מאוחר יותר (יולי 2003), ולא ברור מדוע המתין התובע עם תביעתו כנגד המוסך, כשנתיים וחצי- עד פברואר 2005, ורק אז החליט להגיש את התביעה, כנגד יו.אמ.אי.

חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, קובע בסעיף 27 שבו, כי:

"אין חוק זה בא לפגוע בתקופת התיישנות הקבועה לענין פלוני בדין אחר, אלא אם נאמר כך במפורש בחוק זה; ואין חוק זה בא לפגוע בכל סמכות, לפי כל דין, לדחות תובענה או לסרב למתן סעד מחמת שיהוי".

משכך, אף על פי שהתביעה הוגשה, בלא שחלה תקופת ההתיישנות, יכולה תביעתו של התובע להיות נגועה בשיהוי (ראה ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה נ' הועדה המקומית, פ"ד נז(5), 433), ועל התובע ליתן הסבר מניח את הדעת והגיוני לעניין השתהותו, שאחרת ניתן לראותו כמי שלא ראה את הנתבעת כאחראית בזמן אמת לנזק, או כמי שוויתר על כל טענה ככל שהייתה לו.

לא רק שלא הגיש התובע תביעה, בכל אותה התקופה, עד שמכר את רכבו, וגם כשהגיש תביעה לביהמ"ש לא ראה ביו.אמ.אי. נתבעת, אלא שבכל אותן שלוש שנים, המשיך התובע לנסוע ברכב והחשוב מכל, המשיך לתקן ולטפל ברכב במוסך יו.אמ.אי. גם עובדה זו, אינה מתיישבת עם מסקנותיו הקשות של התובע עצמו ושל השמאי עידן, מטעמו, בקשר לאיכות הטיפול והתיקון שקיבל הרכב במוסך התובעת, בקשר לתיקון התאונה ראשונה.

ממכתבי התובע עולה, כי התובע סבר שהטיפול ברכבו היה כרוך "באוזלת יד, זלזול RED TAPE ושאר חוסר אכפתיות......" עד כדי כך, שהוא מספר במכתבו כי "התחלתי לשאוג" (ראה המכתב הראשון).

קשה להבין כיצד, בנסיבות אלו, המשיך התובע להכניס את רכבו, במשך שלוש שנים לאחר אותו התיקון, לאותו מוסך, כלפיו היו לו טענות קשות מנשוא, הן בהיבט המקצועי, הן בהיבט ההתנהגותי והן בהיבט הבירוקרטיה.

סדר העלאת טענות התובע כלפי המוסך, מעורר גם הוא תמיהה, שכן, בתחילה לאחר שחרור הרכב מהמוסך, העלה התובע טענותיו אך ורק בקשר לתקלות מכאניות ולא בקשר לאיכות התיקון שבוצע בחלקי הפחחות והצבע. כך כתב התובע במכתבו מיום 24.7.07, כאשר התלונן על הרעש, על ההגה ועל המזגן, אך לא התלונן על בעיות פחחות או צבע.

אלא, שגם אותן טענות לגבי הליקויים המכאניים, לא ברור כלל, כי התובע היה משוכנע שהם היו קיימים, שכן, למשל הוא הודה, כי כבר בתחילת חודש ספטמבר 2002, הוא לקח את הרכב לבדיקה של מכון חיצוני, מכון "קרמנפרונט בע"מ" וממצאיו של מכון זה היו, כי הרכב תקין (ראה כרטיס עבודה 32236 של מכון קרמן שצורף כנספח ח' למוצגי הנתבעת).

טענותיו של התובע, לגבי איכות התיקון ותקינותו של הרכב, אינן מתיישבות גם עם העובדה, כי כאמור הרכב המשיך לשרת את התובע, כשלוש וחצי שנים מאז התיקון, ובהיבט הבטיחותי הוא עבר בהצלחה את מבחני הרישוי, באותן השנים.

אין חולק, כי תקופה קצרה יחסית לאחר התאונה הראשונה, עבר הרכב תאונה נוספת. עקב תאונה זו התגלו תקלות ברכב, שאינן קשורות, אפילו לגרסת התובע, לאותו התיקון (כמו החלפת ראש מנוע) ולא ניתן למעשה, לנטרל אירועים שנגרמו בתאונה השנייה, כאירועים שהשפיעו על ירידת ערך הרכב ועל ההחלטה למכור את הרכב והמחיר שהתקבל, בעת מכירתו, בסופו של יום.

יש לזכור, כי הנתבעת איננה בגדר חברת ביטוח, האמורה לפצות את התובע בגין ירידת הערך, לנזקים שנגרמו לו, עקב תאונה. הנתבעת הנה מוסך.

תפקידו של מוסך לתקן את הרכב, בצורה מקצועית ומיומנת ואם נגרמה ירידת ערך, עקב התאונה, שלא ניתן לתקנה, גם על ידי עבודה מקצועית, טובה ומיומנת, ברור שאין להטיל אחריות על הנתבעת, בגין ירידת ערך שכזו. כל תאונה מדרגה מסוימת, יש בצידה ירידת ערך גם כאשר הרכב מתוקן. אם התיקון בוצע באופן מקצועי ולא רשלני הרי שגם אם הוא גרם לנזק אין מקום לחייב את בעל המקצוע שפעל כמיטב יכולתו לתיקון הנזק.

גם ניתוח המבוצע בבית חולים, בגופו של אדם, בעקבות נזק שגרם לו מזיק, מותיר צלקת. אם הצלקת אינה תוצר של רשלנות, אלא תוצאה של ניסיון בית החולים להציל את הנפגע, הרי שבמקרה כזה, ניתן לתבוע את המזיק גם בגין הצלקת, ובית החולים שטיפל בחולה יהיה פטור, אלא אם תוכח רשלנות גבוהה של ביה"ח שהיה ניתן למנעה בקלות.

לאור כל האמור, המסקנה המתבקשת והברורה הינה, כי לא תמיד תיקון של נזקי תאונה, על ידי מוסך, יש בו כדי להשיב את המצב לקדמותו. שהרי, כידוע, תיקונים מסוימים, גם אם ייעשו בצורה מעולה ומקצועית, מותירים ברכב ירידת ערך. אין כמעט פגיעה בשלדה שלא גורמת לירידת ערך, אין כמעט מצב בו החלפת חלק פח שאינו מביא לירידת ערך, למרות שאלו נעשו בצורה מקצועית ומיומנת. משמע, לא די בכך שהרכב יצא מהמוסך לאחר התיקון, כשיש לו ירידת ערך, אלא, שכדי לחייב את הנתבעת, היה צריך להוכיח, כי היא התרשלה בביצוע תפקידה וכי היה ניתן לבצע את העבודה בצורה מקצועית וטובה יותר. בעניין זה, יש לזכור, כי מוסך המבצע עבודה, בייחוד בתיקון רכב לאחר תאונה, הוא נתון, מטבע הדברים, להחלטות השמאי, בקשר לתקציב שעומד לרשות המוסך לצורך ביצוע התיקון. אם חברת ביטוח, הנושאת בעלות התיקון, מקציבה ומעמידה למוסך סכום גבוה יותר לביצוע התיקון, הרי שזה רק סביר, כי התיקון יהיה איכותי וטוב יותר, ברוב המקרים. לשם איזון וכדי לקבוע מהי ההוצאה הסבירה והמתקבלת על הדעת, לביצוע התיקון, ממונה מטעם חברת הביטוח שמאי המורה למוסך כיצד עליו לבצע את התיקון ומה היקף העלות המאושרת לביצוע אותו תיקון.

כך היה בעניינינו. הרכב הובא למוסך לתיקון התאונה, כמוסך הסדר שבין יו.אמ.אי לחברת הביטוח סהר.

במהלך ביצוע התיקון, ובייחוד כאשר מדובר במוסך הסדר, העובד מול חברת הביטוח, פעל המוסך על פי הנחיות השמאי מירון, שמונה כאמור על ידי חברת הביטוח, לאשר ולפקח על ביצוע העבודה, ובכלל זה למשל, להחליט אם יש להתקין ברכב, במהלך ביצוע התיקון, חלפים חדשים, משומשים, או חלופיים (ראה בעניין זה עדותו של העד פנסו, בסעיף 10 לתצהירו, סעיף 8 לחוות דעתו של השמאי שגיא).

השמאי שגיא, שעדותו נמצאה עדות אמינה מאוד, ויש לומר שלא נסתרה, מעיד מפורשות, כי לא מצא סימנים לרשלנות המוסך בתיקון הרכב, וכי לא ניתן היה לתקן, לדעתו, את הרכב בצורה טובה יותר, בהתייחס להנחיותיו של השמאי מירון, מטעם חברת הביטוח. גם לדעתו של השמאי שגיא, בנוסף לעדותם של עדיי הנתבעת, התיקון בוצע בהתאם להוראות היצרן, והראייה לכך כי בשלושה מכונים, שנבדק הרכב מאז התיקון, לא נמצא פגם בטיחותי. דרישת התובע, כי יוסתרו סימני הלחמות ידניות או כאלה שבוצעו באמצעות הרובוט, אין להן כל בסיס, שכן אין זה מתפקידו של המוסך להסתיר אותם, אם הם הכרח מקצועי ואינם פוגעים במראה של הרכב מבחינה חיצונית. דווקא הניסיון להסתירם עלול, במקרים מסוימים, לגרום לכך כי מי שירכוש את הרכב, לא ידע על קיומם והמוכר ייחשב כמי שנהג בחוסר תום לב, כשלא מסר לקונה תיאור של התיקונים חריגים שבוצעו. גם השמאי עידן מסכים, כי על מוכר רכב מוטלת החובה על פי דין, להצהיר בפני קונה על נזקי תאונה, כך שאין כל חשיבות להסתיר את סימני ההלחמות או התיקונים שנעשו ברכב, כל עוד אלו מצויים בחלקים הפנימיים ולא פוגעים במראה החיצוני של הרכב.

מהעדויות שנשמעו, אני מגיע למסקנה, כי לא הוכח לי, כי הנתבעת פעלה ברשלנות ובצורה לא מקצועית, במהלך תיקון הרכב, וכי בנסיבות בהם הובא הרכב אליה, לאחר התאונה, ובהתחשב בהנחיות ובהוראות השמאי מירון, אני סבור, כי היא ביצעה עבודה מקצועית ומיומנת, והוכח לי, כי לא היה ניתן, מלכתחילה, לבצע את התיקון כך שלא תהייה ירידת ערך לרכב עקב התאונה. כל טענות התובע בקשר לירידת הערך, שנגרמו לרכב, היו צריכות להיות מופנות לגורם הנזק ולמי שאחראי לתאונה ו/או לחברת הביטוח שביטחה אותו, שכן, הוכח לי, כי אלו נגרמו עקב התאונה ולא עקב תיקון רשלני או לא מקצועי של יו.אמ.אי.

די היה בכך כדי לדחות את תביעת התובע, אלא שברצוני להוסיף, כי התובע לא הוכיח, כי כלל נגרמו לו נזקים, גם אם הייתה מוכחת עילת הרשלנות כנגד הנתבעת.

תנאי מוקדם להיווצרות הזכות של התובע לפיצויים, הוא הוכחת הנזק שנגרם לתובע, כתוצאה מהתרשלותה של יו.אמ.אי. בהעדר נזק אין פיצויים (ראה ע"א 101/85 מנסור נ.עירית נצרת, פ"ד מא(3) 47,52).

התובע פיצויים, צריך להוכיח גם את היקף הנזק שנגרם לו (ראה ע"א 355/80 אניסימוב נ' מלון טירת בת שבע, פ"ד לה (2) 800, 807). "משלא הוכיח... את נזקו להנחת דעתו של בית המשפט, תביעתו לפיצויים צריכה להידחות" (דברי כבוד השופט ח' כהן בע"א 140/73 שרם נ' גרינברג, פ"ד כט (1) 194, 195).

כאמור, תבע התובע וביקש לפסוק לו סך של 34,894 ₪, המורכבים בעיקרם, מסכום של 30,576 ₪, בגין ירידת ערך, ולפיכך נשאלת השאלה, האם נגרמה ירידת ערך בעקבות התיקון, והאם התובע לא פוצה בגינה כשקיבל מחברת הביטוח שלו, פיצוי בשיעור 10%, בגין ירידת הערך, דהיינו, סך של 15,243 ₪ (סעיף 33 לתצהירו של מר פצ'ו).

כאמור, הרכב בגינו מבוקש הפיצוי בגין ירידת הערך, עבר תאונה נוספת. אין בידיי נתונים ממשיים איזה נזק נגרם לרכב בתאונה השנייה, בהיבט ירידת הערך, ואין זה סביר שהתאונה הנוספת לא הורידה מערכו.

כך או כך, לאחר התיקון נסע התובע עם רכבו במשך למעלה מ- 3 שנים, עבר איתו קרוב ל- 80,000 ק"מ, ורק ביום 1.12.05, מכר אותו לסוחר רכב, בטריידאין, כאשר שווי הרכב לצורך הטריידאין, הוערך ב- 78,000 ₪. לטענת התובע, באותה עת, מחירון הרכב לפי לוי יצחק, עמד על 126,000 ₪ והתובע טוען, כי ההפרש נובע מירידת הערך.

אני סבור, כי בדין טוענת הנתבעת, כי גם חישוב זה אין בו כדי לסייע לתובע, שכן, לצורך החישוב, לא נלקחו בחשבון רכיבים חשובים מתבקשים, שיש להפחיתם ממחיר הרכב כמפורט במחירון של לוי יצחק או בהתאם לחוות דעת המומחים.

כך למשל, לא נלקחה בחשבון הפחתה מקובלת, של 12% מהמחירון, במכירה לסוחר בטריידאין, הפחתה, שגם השמאי עידן הודה, כי היא רשומה במחירון, אך טען, כי בפועל, לא מורידים את כל ה- 12% (עמ' 28 שורה 4 לפרוטוקול), לא נלקחה בחשבון הפחתה של 2% בגלל בעלים קודמים, שגם השמאי עידן, קבע שיש להפחיתם (ראה עמ' 2, סעיף 1, לחוות דעתו מיום 10.7.03), ובעניין זה, יש להדגיש, כי התובע עצמו מגדיל ומעיד, כי בגלל יד שנייה, יש להפחית מהשווי של הרכב 4% (עמ' 20 שורה 12). לא נלקחה בחשבון, העובדה כי באותה העת, איסוזו טרופר, לא קיבלו את מחיר המחירון, כפי שאף הודה התובע בעצמו, במהלך עדותו, כי רכבי איסוזו טרופר אינם מקבלים מחיר מחירון, כי הדבר נובע "בגלל בעיות האמינות של יו.אמ.אי, אני יודע שלפחות 10% בערך, בהנחה והייתה פגיעת שילדה" (עמ' 20 שורה 22-21).

לכל אלו, יש להוסיף אף את העובדה, כאמור, כי הרכב עבר תאונה נוספת, שלא נלקחה בחשבון כלל לצורך ההפחתה, ואת מספר הק"מ שעבר, עד למועד המכירה, 118,000 ק"מ.

כשלוקחים בחשבון את הגורמים הנ"ל, מגיעים למסקנה, כי היה צורך להפחית מהרכב, בגין הגורם הנ"ל, כ- 25% משויו, משמע, התובע היה צריך לקבל 94,500 ₪ (ללא קשר לירידת הערך בגין התאונה הראשונה).

זה הסכום שהיה אמור להתקבל, מבלי להפחית כאמור, את אותן 10% שהפחית השמאי מירון, בגין התאונה ושכולם מסכימים שיש מקום להפחיתם, והתובע קיבל בגינם, בפועל, סך של 15,243 ₪. כשסכום זה מופחת מהסכום שהיה אמור להתקבל, ללא ירידת הערך, הרי שהתובע, היה אמור להגיע ל- 79,257 ₪.

לאור האמור, נזקו האמיתי של התובע, אם מתקבלת גרסתו, מגיע ל- 1,257 ₪ (79,257 ₪ - 78,000 ₪).

יש לזכור, כי התובע במהלך הדיון, קיבל סך נוסף של 3,500 ₪, מחברת הביטוח של שקדי. כך שחישוב אריתמטי רגיל ופשוט מראה, כי גם אם היו מתקבלות טענותיו, לעניין רשלנות הנתבעת או קיומו של קשר סיבתי, בין הנזק שנגרם לו לאותה רשלנות, הרי שלא היה לו בפועל, נזק ממשי.

לבסוף, אני מוצא לנכון להבהיר, כי כאשר בחנתי את עדויות שני המומחים (עידן ושגיא), העדפתי את עדותו של השמאי שגיא, על פני עדותו של השמאי עידן. אין באמירותיי, בפסק דין זה, כדי לגרוע ממיומנותו, של השמאי עידן, אך אני סבור, כי במהלך עדותו, התגלו מספר תמיהות, שלא אפשרו לי לסמוך על חוות דעת זו ולא ניתן היה להשתית עליה, את הוכחת הנזק, הנתבע על ידי התובע.

לעניין האפשרות לסמוך על חוות דעתו של עידן, יש לחזור ולהדגיש, כי האירוע נשוא חוות הדעת, היה במהלך החודשים יוני יולי 2002, והשמאי עידן, בדק אתה רכב, לפי עדותו, ביום 2.8.02 (עמ' 24 שורה 4).

מטעמים שאינם ברורים לי, ולא הובהרו כלל, חוות דעת השמאי יצאה, רק כשנה לאחר מכן, בחודש יולי 2003, כפי שניתן לראות בחוות הדעת עצמה.

בעדותו של מר פצ'ו, הוסתרה עובדה זו. בכל מגעיו של מר פצ'ו כמפורט בתצהירו, למול יו.אמ.אי, הוא פירט בפניהם את מסקנותיו של השמאי עידן, כאשר לכאורה, חוות דעת כזו, לא הייתה כלל בידו (ראה סעיף 20, 21, 22, 23, 24, 25 לתצהירו).

כשנשאל השמאי עידן, בעת חקירתו הנגדית, לעניין תמיהה זו, הוא השיב, שחוות הדעת הייתה ערוכה, אך המסירה שלה נעשתה בתאריך של יולי 2003 "מאחר והיה בעיה עם התשלום, למיטב זכרוני" (עמ' 24 שורה 7-6).

העד עידן העיד בבית המשפט, מבלי שהיה בפניו כל חומר גלם ששימש אותו לצורך הכנת חוות דעתו. בטרם מתן העדות, נתבקש העד עידן, על ידי ב"כ הנתבעת, להביא את התיק ואת החומר, ששימש אותו לצורך הכנת, אותה חוות דעת. הסברו היחידי של מר עידן היה, "אין לי את התיק כי לא איתרנו אותו באשקלון". (עמ' 24 שורה 8).

בעדותו בפניי, העיד השמאי עידן, כי אם הרכב לא היה מתוקן כלל, והוא היה נמכר כפי שהוא, הרי שלדעתו, ירידת הערך הייתה 10% פלוס מינוס (עמ' 26 שורה 10). בעוד שלאחר התיקון, הפחתה בירידת הערך מגיעה לדעתו לכ- 30%. זו תוצאה אינה הגיונית ואינה סבירה שכן, ברכב הוחלפו חלפים, בסכום של 16,094 ₪ ונעשו עבודות חוץ, בסך של כ- 21,160 ₪ ובסה"כ, 37,254 ₪.

אין זה סביר בעיניי, כי השקעה שכזו, תגדיל את ירידת הערך ב- 20% נוספים,דהיינו, ירידת הערך הוכפלה ושולשה, בעקבות התיקון.

כפי שכבר קבעתי, וגם השמאי עידן מודה, כל צביעה, כל החלפת חלק וכל ריתוך, מביאים לירידת ערך, וכי לעולם הלחמה שבוצעה בעת תיקון, תיראה פחות טוב, מהלחמה מקורית וצבע שנצבע, לא יהיה זהה לצבע המקורי (עמ' 26 שורות 16, 22). אין דרך אחרת, לתקן רכבים, אלא, באמצעות החלפת חלקים, תיקון וצביעה וירידת הערך שנגרמת בעקבותיהם, הנה תוצאה ישירה של התאונה. לא הוכח, כי העבודה הייתה יכולה להתבצע בצורה טובה יותר, כפי שהעיד במפורש השמאי שגיא, בעניין זה.

השמאי עידן לא טען, כי הנתבעת גרמה לנזק לחלקי הרכב, שלא היה קיים, כי "אז הייתי רושם מה שלא כתוב בדו"ח, אז לא" (עמ' 26 שורה 5), וכל טענתו של השמאי עידן הינה, כי איכות העבודה לא היית טובה אך הוא לא הוכיח, כי ניתן היה לבצע את העבודה, בצורה טובה יותר.

חזקה בעיניי, כי מוסך מרכזי, המתקן רכבים רבים, הינו מיומן בעבודתו, והיה צורך בנסיבות העניין, להביא עדויות יותר ממשיות ואיכותיות, כי ניתן היה לבצע את התיקון, בצורה שונה, דבר שלא נעשה.

לבסוף, יש לזכור, כי כל התיקונים שביצעה יו.אמ.אי, בוצעו על פי הוראותיו ופיקוחו של השמאי מירון, ויש להניח כי אם זה האחרון, לא היה מוצא שהעבודה בוצעה בצורה מקצועית ומיומנת, הוא לא היה מאשר את התשלומים ששולמו למוסך.

ברור שבהשקעות גדולות יותר, ואין גבול לכך, ניתן למזער את הנזקים, אך תמיד צריכה להיות פרופורציה בין היקף ההשקעה, לבין הנזק הנמנע עקב כך, ויש לבדוק "שלא יצא שכרו של הניזוק בהפסדו" עקב התיקון "הטוב יותר". כך למשל אמר השמאי שגיא, כי באופן תיאורטי, יתכן ובהחלפת השלדה כולה, ניתן היה למנוע, עיוותים ויזואליים בכנף הרכב, אך במקרה כזה, מידית, ירידת הערך הייתה מגיעה ל- 50% וההשקעה האמורה, הייתה ברכה לבטלה, בהיבט של הניסיון להקטין את ירידת הערך (עדות שגיא, עמ' 35 לפרוטוקול).

לסיום, יש להעיר עוד, כי התובע לא הוכיח שהיה על הנתבעת החובה להוציא תעודת בדיקה, לפי האמור בתקנה 309 לתקנות התעבורה. תעודה כזו יש להוציא, מקום בו נגרם נזק לשלדת הרכב מעבר לקו הגלגלים. לא הוכח לי, כי הרכב נפגע בדרך כלשהי, מעבר לקו הגלגלים ולכן, גם לא היה צורך ולא הייתה דרישה, מטעם השמאי מירון, להוצאתה של תעודה כזו.

יש לזכור, כי התובע עצמו, ביצע בחודש ספטמבר 2002, בדיקה נוספת של הרכב, במכון עצמאי, מכון קרמן, לבדיקת השלדה ובבדיקה זו, נמצאה השלדה תקינה לחלוטין .

סוף דבר

לא הוכחה לי, כי הנתבעת ביצעה עבודתה ברשלנות או כי היה ניתן לבצעה בצורה שונה בתקציב שעמד לנתבעת, בהתאם להוראות השמאי מירון, מטעם חברת הביטוח של התובע.

גם אם הייתה מוכחת עילת התביעה, הרי שהתובע כשל להוכיח, כי נגרם לו נזק כלשהו, וגם אם הוכיח כי נגרם לו נזק, הרי שלא הוכיח, כי לנזק הזה, קשר סיבתי, לעבודות שבוצעו על ידי הנתבעת.

בנסיבות העניין התביעה נדחית ואני מחייב את התובע לשלם לנתבעת הוצאות משפט בסך של 600 ש"ח ושכ"ט עו"ד בסך של 3,500 ₪ +מע"מ.

סכום ההוצאות ושכ"ט עו"ד ישולמו בתוך 30 יום, וממועד זה ואילך יתווספו להם הוצאות הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

המזכירות תשלח העתק החלטה זו לצדדים.

ניתן היום, כ"ח ב אדר א, תשס"ח (5 במרץ 2008), בהעדר הצדדים.

יעקב שינמן, שופט

פצ'ו אבי נ' שקדי דורון