אוסלנדר, שלו ושות' - עורכי דין ונוטריון

ערעור אזרחי 99 / 4003

בן ציון קוז'וך

נגד

איתן ליאל

בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים

[2.4.2001]

לפני המשנה לנשיא ש' לוין והשופטים ת' אור, א' א' לוי

בשנת 1990 תבע המשיב את המערער בבית-משפט בגין חוב, ובשנת 1993 ניתן פסק-דין ובו חויב המערער לשלם למשיב את סכום החוב. משנמנע המערער לקיים את פסק-הדין, פתח המשיב בהליכי הוצאה לפועל. במסגרת הליכים אלה, בשנת 1997, טען המערער כי יש להשהות את ההליכים נגדו, שכן עוד בשנת 1992 ניתן על-ידי בית-המשפט לפשיטת רגל במדינת ניו-ג'רסי בארצות-הברית צו הפטר למערער מכל חובותיו, לרבות חובו למשיב. בית-המשפט המחוזי, שבו נדונה הטענה, קבע כי אין להכיר בצו ההפטר עקב המועד המאוחר שבו הועלתה טענתו של המערער בהסתמך על הצו, ואין לאכוף אותו לאור ההגנות העומדות למשיב כנגד אכיפת הצו. מכאן הערעור.

בית-המשפט העליון פסק:

א. (1) המרב שהמערער יכול לטעון הוא שההפטר שניתן בשנת 1992 במדינת ניו-ג'רסי דינו כדין הפטר ישראלי. מכוח סעיף 69(ב) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם-1980 רשאי החייב בהליך "ישראלי" שניתן לו הפטר לטעון כי עילת התביעה אירעה לפני שהופטר. המדובר בטענת הגנה - כמוה כטענת פירעון - שיש להעלותה ככזו בגדר התובענה שהוגשה נגד החייב-הנתבע ולא במניעה להוציא לפועל את פסק-הדין. באי-העלאתה של הטענה בכתב-ההגנה אין כדי לפגוע בנושים, שכל כולו של ההפטר לא נועד אלא לטובתו של החייב, שהדין מאפשר לו מכוחו לפתוח דף חדש בחייו (452א - ב).

(2) במקרה דנן אירעה עילת התביעה לפני שהמערער הופטר, אך הוא לא העלה את קיומו כטענת הגנה, לפיכך הוא החמיץ את המועד להעלאתו (452ג - ד).

ב. (אליבא דשופט א' א' לוי):

(1) מי שמבקש לאכוף פסק חוץ בישראל או להכיר בו, חייב לשכנע את בית-המשפט כי נתקיימו בפסק הוראותיו של חוק אכיפת פסקי-חוץ, תשי"ח-1958 (להלן - החוק), שאם לא כן, גם אם ניתן פסק החוץ על-ידי בית-המשפט המוסמך הזר, וגם אם זה פעל על-פי כל כללי הדין המהותי וסדרי הדין, לא יהיה ניתן לאכיפה בישראל

(449ג - ה).

(2) במקרה דנן צו ההפטר כולל חיוב אישי המופנה כלפי כל אחד מנושיו של המערער, ובתור שכזה הוא נכנס לגדרם של פסקי החוץ שהינם בני-אכיפה. זאת ועוד, מטרת הבקשה שהניח המערער לפתחו של בית-המשפט המחוזי הייתה אחת, למנוע מהמשיב להמשיך בהליכי הביצוע של פסק-דין חלוט, אשר ניתן על-ידי בית-המשפט המוסמך בישראל. והרי הסעד הזה זהה לחלוטין לאחד מיסודותיו של צו ההפטר. מכאן המסקנה שבקשתו של המערער מהערכאה הראשונה הייתה אחת - לאכוף את צו ההפטר (451ד - ה).

(3) במקרה דנן צו ההפטר הוצג לראש ההוצאה לפועל רק בחודש דצמבר 1997, ולבית-המשפט המחוזי בחודש יוני 1998, ושני אלה היו לאחר שחלפו למעלה מחמש שנים מאז ניתן הצו על-ידי בית-המשפט בניו-ג'רסי, בינואר 1992. מכאן, שדינה של בקשת המערער לאכיפת הצו להידחות, כאמור בסעיף 5 לחוק, עקב חלוף תקופת ההתיישנות (451ו - ז).

חקיקה ראשית שאוזכרה:

- חוק אכיפת פסקי-חוץ, תשי"ח-1958, סעיפים 5, 6, 6(א)(4), 6(א)(5), 11(ב).

- פקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם-1980, סעיף 69(ב).

פסקי-דין של בית-המשפט העליון שאוזכרו:

[1] ע"א 970/93 היועץ המשפטי לממשלה נ' אגם, פ"ד מט(1) 561.

[2] ע"א 665/72 מטה חאן (כריסטופילקו) נ' שוויבל, פ"ד כז(1) 690.

פסקי-דין אנגליים שאוזכרו:

[3] Wild v. Tucker [1914] 3 K.B. 36 .

ספרים ישראליים שאוזכרו:

[4] ש' לוין, א' גרוניס פשיטת רגל (מהדורה 2, תשס"א).

ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט א' סטרשנוב) מיום 4.5.1999 בה"פ 200334/98. הערעור נדחה.

שאול בצר - בשם המערער;

שמואל אוסלנדר - בשם המשיב.

פסק-דין

השופט א' א' לוי

מבוא

1. זהו ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופט א' סטרשנוב) מיום 4.5.1999 בה"פ 200334/98, שבו נדחתה תביעת המערער למתן פסק-דין הצהרתי, הקובע כי אין המשיב זכאי להמשיך בהליכי ההוצאה לפועל כנגד המערער בגין פסק-דין שניתן כנגד האחרון ביום 6.7.1993 בבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו.

העובדות

2. בין המערער למשיב התגלע סכסוך בדבר חוב שחב המערער למשיב. זה האחרון תבע, בשנת 1990, את המערער בבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו (ת"א 17126/90), וביום 6.7.1993 חויב המערער לשלם למשיב את מלוא סכום התביעה, 256,906 ש"ח, בצירוף ריבית והצמדה. על פסק-הדין הוגש ערעור לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, וזה נדחה. בקשת רשות לערער שהוגשה לבית-המשפט העליון - נדחתה גם היא.

3. בעקבות פסק-הדין נגד המערער פתח המשיב בהליכי הוצאה לפועל לגביית החוב. בתאריך 15.12.1997 עתר המערער בפני ראש ההוצאה לפועל, להשהות את ההליכים נגדו בטענה שעוד בשנת 1992 ניתן על-ידי בית-המשפט לפשיטת רגל במדינת ניו-ג'רסי שבארצות-הברית צו הפטר למערער מכל חובותיו, לרבות חובו למשיב (להלן - צו ההפטר).

ראש ההוצאה לפועל דחה את הבקשה לעכב את ההליכים משסבר כי אינו מוסמך לעשות זאת, ובעקבות כך הגיש המערער את תביעתו לבית-המשפט המחוזי, ובה עתר לקבלתו של פסק-דין הצהרתי, שלפיו מנוע המשיב מלהמשיך בהליכי הוצאה לפועל נגדו עקב קיומו של צו ההפטר.

פסק-דינו של בית-משפט קמא

4. בפני בית-המשפט המחוזי עמדה השאלה אם במסגרת הליך אזרחי המתנהל בישראל יש להכיר בצו ההפטר שהוצא על-ידי בית-המשפט בארצות-הברית. על-פי השקפת המערער, צו זה הוא בעל מעמד אוניברסלי, אשר אינו מוגבל לתחומה של מדינה זו או אחרת. מנגד סבר המשיב, כי תביעתו של המערער נועדה למעשה לאכיפתו של פסק חוץ, ואת הסעד הזה לא ניתן להושיט לו, הואיל וצו ההפטר אינו ממלא אחר התנאים הקבועים בסעיף 5 לחוק אכיפת פסקי-חוץ, תשי"ח-1958, היינו: חלפו למעלה מחמש שנים מיום מתן הפסק ועד להגשתו לראש ההוצאה לפועל. כמו כן נטען, כי פסק החוץ אינו ממלא אחר דרישת סעיף 6 לחוק אכיפת פסקי-חוץ, הואיל והפסק נוגד פסק-דין אחר שניתן באותו עניין בין אותם בעלי-דין ושעודנו בתוקף, וכן שבעת הגשת התביעה בבית-המשפט הזר היה משפט תלוי ועומד באותו עניין ובין אותם בעלי-דין בפני בית-משפט בישראל.

עוד טען המשיב, כי לא יהא זה נכון אף להכיר בצו ההפטר מכוח סעיף 11(ב) לחוק אכיפת פסקי-חוץ (מטעמים של דין וצדק), הואיל והמערער בחר לחשוף את קיומו של צו ההפטר רק בשלב הדיון בפני ראש ההוצאה לפועל שנים רבות לאחר שניתן, ובכך יש לראותו כמי שנהג בדרך לא מקובלת ובחוסר תום-לב.

בית-המשפט המחוזי דן בטענות הצדדים והחליט לדחות את התביעה. הוא קבע כי אין להכיר בצו ההפטר עקב המועד המאוחר שבו הועלתה טענתו של המערער בהסתמך על הצו, ואין לאכוף אותו לאור ההגנות העומדות למשיב כנגד אכיפת הצו.

באשר לאכיפה, לא הייתה מחלוקת בין הצדדים כי צו ההפטר ניתן ביום 6.1.1992, והמערער ביקש להסתמך עליו רק ביום 15.12.1997, היינו כשש שנים לאחר שניתן, וכמובן לאחר שחלפה תקופת ההתיישנות (5 שנים). עניין אחר הוא שהתביעה לבית-המשפט במדינת ניו-ג'רסי הוגשה בתאריך 6.9.1991, בעוד שהתביעה לבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו הוגשה עוד בשנת 1990. על-כן קבע בית-המשפט המחוזי, כי בעת הגשת הבקשה בניו-ג'רסי היה הליך "באותו ענין" (כלשון סעיף 6(א)(5) של החוק) תלוי ועומד בפני בית-משפט בישראל (בית-משפט השלום), וגם מטעם זה סבר כי יש לדחות התביעה.

כאמור, שלל בית-המשפט המחוזי גם את הטענה שלפיה ראוי להכיר בצו ההפטר מכוח סעיף 11(ב) לחוק אכיפת פסקי-חוץ. בית-המשפט לא מצא "שמן הדין והצדק

לעשות כן", הואיל והמערער לא הראה מה הם שיקולי הצדק והאינטרס הציבורי שעליהם הוא סומך את בקשתו. נהפוך הוא, שיקולי הצדק, כך קבע בית-המשפט, מחייבים דחיית הבקשה להכרה בצו, כאשר העלאת הטענה בדבר תוקפו בשלב כה מאוחר בפני ראש ההוצאה לפועל, ולאחר שנסתיימו כל אותם הליכים ממושכים בשאלת החוב, אומרת דרשני. בית-המשפט הוסיף כי המערער לא היה רשאי להשהות טענה שיש בפיו במהלך הדיונים שקדמו לתביעה הנוכחית ולהעלותה רק לאחר שכל טענותיו האחרות נדחו. בית-המשפט קבע כי הדברים מקבלים משנה תוקף לנוכח העובדה כי מדובר בפסק-דין הצהרתי, שמקורו בדיני היושר, ושהעותר לקבלתו חייב לבוא לבית-המשפט בידיים נקיות, ולא כך נהג המערער.

לאור כל אלה החליט בית-המשפט המחוזי לדחות את בקשת המערער, ומכאן הערעור שבפנינו.

נימוקי הערעור

5. המערער טען בפנינו כי בית-משפט קמא טעה כאשר דחה את הבקשה להכיר בצו ההפטר שניתן במדינת ניו-ג'רסי. לדעתו, פסק-הדין נושא הערעור מביא למצב לא תקין, שלפיו, אם יפרע את חובו למשיב, הוא בהכרח יפגע ביתר נושיו ויפר בכך צו מפורש של בית-המשפט הזר. עוד טען המערער, כי פסיקתו של בית-משפט קמא יוצרת פיצול בסטטוס שלו, כך שבארצות-הברית הוא פטור מחובותיו בעוד שבארץ יוסיף להיות חייב בהם.

עניין אחר שעליו מלין המערער הוא שבית-משפט קמא התעלם מחוות-דעת של מומחה לדין האמריקני שצורפה לכתב-התביעה. המערער סבור כי לפי חוות-דעת זו, ברי הוא כי המשיב מנוע לפי הדין האמריקני מלגבות את החוב בכל מקום ברחבי תבל. המערער טען, כי משלא נחקר המומחה על חוות-דעתו, יש לראות את חוות-הדעת כראיה שלא נסתרה.

המערער סבור עוד, כי בית-משפט קמא טעה עת קבע כי התנהגותו לוקה בחוסר ניקיון כפיים. קביעה זו, טען המערער, אינה מנומקת וחסרת כל בסיס עובדתי ומשפטי. על-פי גירסתו, הוא צירף את צו ההפטר לתצהירו בעת שהתקיים הדיון בתביעת המשיב בפני בית-משפט השלום, אך לא העלה טענה בדבר תוקפו בשל העובדה כי באותה עת הוא כפר בקיומו של החוב. על-פי השקפתו, המקום הראוי להפנות לצו ההפטר היה בהליכי הגבייה בהוצאה לפועל, וכך עשה. לנוכח כל אלה הוסיף המערער וטען, כי אין

לקבל את הקביעה בדבר התיישנות הצו, שכן סעיף 6(א)(4) לחוק אכיפת פסקי-חוץ אינו חל מקום שהבקשה היא להכרה בצו ולא לאכיפתו.

דיון

6. עניינו של ערעור זה היא שאלת תוקפו בישראל של צו ההפטר שניתן במדינת ניו-ג'רסי שבארצות-הברית, ואם ניתן לאכוף את הצו או להכיר בו על-פי חוק אכיפת פסקי-חוץ.

מי שמבקש לאכוף פסק חוץ בישראל או להכיר בו, חייב לשכנע את בית-המשפט כי נתקיימו בפסק הוראותיו של חוק אכיפת פסקי-חוץ. שאם לא כן, גם אם ניתן פסק החוץ על-ידי בית-המשפט המוסמך הזר, וגם אם זה פעל על-פי כל כללי הדין המהותי וסדרי הדין, לא יהיה ניתן לאכיפה בישראל. היטיב לתאר זאת השופט מ' חשין בע"א 970/93 היועץ המשפטי לממשלה נ' אגם [1], בעמ' 569:

"פסק-דין שניתן במדינה חוצה-לישראל אינו בן-פועל בתוככי ישראל משל היה פסק-דין שנתן בית-משפט בישראל. רשויות ההוצאה לפועל לא תאכופנה אותו, ורשם המקרקעין לא יכיר בו ולא ירשום אותו במרשם המקרקעין. לעשותו בן-פועל בישראל, שומה על המעוניין בדבר להריק אותו פסק-דין מכלי-אל-כלי, משיטת המשפט הזרה אל משפט ישראל, ועל דרך זה לעשותו אבר במשפט ישראל. ההרקה מכלי-אל-כלי עושים אותה בתי המשפט, ולעניין זה משמש אותנו חוק אכיפת פסקי-חוץ".

בסיכומיהם בפני בית-משפט קמא נחלקו בעלי-הדין בשאלת מהותו של ההליך שיזם המערער. זה האחרון הגדיר את מטרת בקשתו כך: "להכיר בצו ההפטר האמריקני וליישם אותו הלכה למעשה לגבי תביעה זו מכוח סעיף 11(ב) לחוק אכיפת פסקי חוץ, תשי"ח-1958" (ראה סעיף 13 של הבקשה). אמירה ברוח זו נכללה גם בסיכומיו של המערער בפני בית-משפט זה ("מעולם לא ביקש אכיפה של צו ההפטר, אלא הכרה בו", סעיף 9(ד) של הסיכומים). באשר למשמעות ה"הכרה" וה"יישום" שאליהם כיוון המערער, גם על כך מצויה תשובה, והפעם בכותרת הבקשה: "להצהיר כי המשיב אינו רשאי להמשיך בהליכי ההוצאה לפועל כנגד המבקש...".

מנגד סבור המשיב, כי בקשתו של המערער אמנם נוסחה בדרך של הכרה בצו ההפטר, אך משמעותה בפועל היא לאכיפה של הצו. להבדל הזה בין "אכיפה"

ל"הכרה" יש משמעות רבה לגבי ההליך הנוכחי, הואיל וביחס לאכיפה עומדות למשיב הגנות, וביניהן טענת ההתיישנות והחובה המוטלת על המערער להוכיח כי ניתנה למשיב אפשרות סבירה לטעון את טענותיו ולהביא ראיותיו לפני מתן הפסק על-ידי בית-המשפט הזר.

גם בשאלה אחרונה זו, בדבר קיום "אפשרות סבירה למשיב לטעון טענותיו", נתגלעה מחלוקת בין בעלי-הדין. כבר בפני ראש ההוצאה לפועל וגם בסיכומים שהוגשו לבית-המשפט המחוזי, טען המשיב "לא קיבלתי לידי ולא נמסרו לי מסמכים כלשהם של בית-המשפט בניו-ג'רזי או בקשר אליהם לפני מתן 'ההפטר' הנטען על-ידי החייב, ולא ניתנה לי אפשרות להתנגד למתן ההפטר" (סעיף 8(א) לתשובת המשיב בבית-משפט קמא).

על גירסה זו חלק המערער באומרו כי "חזקה על בית המשפט בניו-ג'רזי, שלא היה נותן את החלטתו להפטר סופי ומוחלט בטרם הונחה דעתו כי דבר הבקשה, פורסם באופן הקבוע בדין המקומי, ואם לא נמסרו מסמכים כלשהם לידי המשיב, הוא היה יכול לדעת על ההליכים ולהציג עמדתו עובר למתן ההפטר" (סעיף 6(ב) לתגובת המערער בבית-המשפט המחוזי).

עיון בפסק-הדין נושא הערעור מלמד כי לא הייתה התייחסות של בית-משפט קמא לשאלה אחרונה זו, אך הואיל והתשובה חשובה רק לעניין "אכיפה" של פסק חוץ ולא ל"הכרה" בו, החלטתי לפנות תחילה לסוגיית מהותה של הבקשה אשר הגיש המערער לבית-המשפט המחוזי, ורק אחר כך אשוב לבחון אם ההגנות שלהן טען המשיב ישימות לענייננו.

7. פסק חוץ, שלאכיפתו עותר אדם בישראל, הוא פסק הכולל חיוב אישי (in personam ), ובתור שכזה מבקש בעל-דין להוציאו אל הפועל (ע"א 665/72 מטה חאן (כריסטופילקו) נ' שוויבל [2]. וכן ראה דבריו של כבוד השופט גולדברג בע"א 970/93 הנ"ל [1], בעמ' 566). באשר להליך פשיטת רגל, הובעה הדעה כי קשה לסווגו ככזה הכולל חיוב אישי, והוצע לראות בו מקרה מיוחד (sui generis ) או הליך מעין-קנייני, ועל-כן דרך האכיפה אינה יאה לו, כך שנותרה רק ה"הכרה" (ראה ש' לוין, א' גרוניס פשיטת רגל [4], בעמ' 401).

לכאורה, הדברים האחרונים יפים גם לענייננו, אך עיון נוסף בצו ההפטר נושא הערעור הנוכחי מלמד כי המצב שונה במעט. מסקנתי זו מבוססת על דבריו של עורך-דין הווארד קאופמן, מי שהוגדר על-ידי המערער כמומחה לדין האמריקני, ואשר

בחוות-הדעת שהגיש לבית-משפט קמא מנה את יסודותיו של צו ההפטר, ובין היתר מנה את זה:

"האלמנט השלישי של הצו הוא בעצם צו מניעה שאוסר את הנושים מאכיפת כל פסק-דין שניתן לגבי חובות החייב... או מלנקוט בכל דרך אחרת לגבות את החוב... לפיכך, כל נושה מנוע מלנקוט בכל פעולה שהיא כדי לגבות את החוב..., שהחייב משוחרר ממנו" (סעיף 5 של חוות-הדעת).

בפרק הסיכום של חוות-הדעת נאמר עוד:

"הצו שניתן על ידי בית המשפט לפשיטת רגל ניו-ג'רסי... מהווה צו מניעה מלנקוט בכל פעולה כדי לגבות חוב כזה... לכן מנועים מר איתן ליאל ואיסט דימונדס כמו יתר הנושים מלפעול לגביית החוב".

העולה מחוות-הדעת הוא שצו ההפטר כולל חיוב אישי המופנה כלפי כל אחד מנושיו של המערער, ובתור שכזה הוא נכנס לגדרם של פסקי החוץ שהינם בני-אכיפה. זאת ועוד, מטרת הבקשה שהניח המערער לפתחו של בית-המשפט המחוזי הייתה אחת, למנוע מהמשיב להמשיך בהליכי הביצוע של פסק-דין חלוט, אשר ניתן על-ידי בית-המשפט המוסמך בישראל. והרי הסעד הזה זהה לחלוטין לאחד מיסודותיו של צו ההפטר כפי שפורטו בחוות-דעתו של עורך-דין הווארד קאופמן, היינו: ש"צו ההפטר מהווה צו מניעה מלנקוט בכל פעולה כדי לגבות חוב כזה". מכאן המסקנה, שבקשתו של המערער מהערכאה הראשונה הייתה אחת - לאכוף את צו ההפטר, ואם בחר להגדיר את ההליך כ"הכרה" בפסק על-פי סעיף 11(ב) לחוק אכיפת פסקי-חוץ, לא היה זה אלא משום שגם לו היה נהיר כי דרך האכיפה חסומה בפניו.

כאמור, הוצג צו ההפטר לראש ההוצאה לפועל רק בחודש דצמבר 1997, ולבית-המשפט המחוזי בחודש יוני 1998, ושני אלה היו לאחר שחלפו למעלה מחמש שנים מאז ניתן הצו על-ידי בית-המשפט בניו-ג'רסי (ינואר 1992). מכאן, שדינה של בקשת המערער היה להידחות רק מטעם זה (סעיף 5 לחוק אכיפת פסקי-חוץ), והעובדה שלא הוכרעה שאלת ידיעתו של המשיב על ההליכים בפני בית-המשפט הזר, בסופו של דבר לא היה בה כדי לפגום בתוצאה שאליה הגעתי.

8. לנוכח כל האמור, אני מציע לחבריי לדחות את הערעור ולחייב את המערער לשלם למשיב הוצאות, לרבות שכר טרחת עורך-דין, בסך של 20,000 ש"ח.

המשנה לנשיא ש' לוין

1. המרב שהמערער יכול לטעון (בלי שאני מקבל את עמדתו) הוא שההפטר שניתן בשנת 1992 במדינת ניו-ג'רסי דינו כדין הפטר ישראלי; מכוח סעיף 69(ב) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם-1980 רשאי החייב בהליך "ישראלי" שניתן לו הפטר "לטעון כי עילת התביעה אירעה לפני שהופטר". המדובר בטענת הגנה - כמוה כטענת פירעון - שיש להעלותה ככזו בגדר התובענה שהוגשה נגד החייב-הנתבע, ולא - כפי שהמערער טוען - במניעה להוציא לפועל את פסק-הדין. אכן, באי-העלאתה של הטענה בכתב-ההגנה אין כדי לפגוע בנושים, שכל כולו של ההפטר לא נועד אלא לטובתו של החייב, שהדין מאפשר לו מכוחו לפתוח דף חדש בחייו; בדין האנגלי הקודם אפילו נקבע - באותה רוח - שכוחו של החייב עמו לעשות התחייבות בת-תוקף לשלם חוב שניתן עליו הפטר: Wild v. Tucker (1914) [3 ], לפיכך הוא רשאי גם לוותר על טענת ההפטר או שלא לטעון אותה.

2. במקרה שלפנינו אירעה עילת התביעה לפני שהמערער הופטר, אך הוא לא העלה את קיומו כטענת הגנה, לפיכך הוא החמיץ את המועד להעלאתו.

מטעם זה אני מסכים לתוצאה שאליה הגיע חברי הנכבד השופט לוי.

השופט ת' אור

אני מסכים לתוצאה שאליה הגיע חברי הנכבד השופט לוי. די בנימוקיו של חברי המשנה לנשיא, שאליהם אני מצטרף, כדי להגיע לתוצאה זו.

הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט לוי.

ניתן היום, ט' בניסן תשס"א (2.4.2001).

ע"א 4003/99 בן ציון קוז'יק נ' איתן ליאל