אוסלנדר, שלו ושות' - עורכי דין ונוטריון

בתי המשפט בשא 018517/04 בשא018242/04

בית משפט מחוזי תל אביב-יפו בתיק עיקרי: א 001804/04

תאריך: 19/12/2006

לפני כב' הרשם ש. ברוך

בעניין: אנגלהרדט אלכסנדר המבקש

ע"י ב"כ עו"ד אשכולי יאיר

נ ג ד

מכון יצמן למדע המשיב

ע"י ב"כ עו"ד אוסלנדר ועו"ד אברמוביץ

מיני-רציו:

* דיון אזרחי - סדר דין מקוצר - בקשת רשות להתגונן

* בתי-משפט - סמכות - קביעתה

* משפט בינלאומי פרטי - סמכות בינלאומית - פורום לא נאות

בקשה לעיכוב הליכים ובקשת רשות להתגונן. רקע: המנוחה הלוותה למבקש סך של למעלה מחצי מליון $ למטרות השקעה בפרוייקטים. המבקש העביר למנוחה סך של 40,000$ בלבד. לאחר שהמנוחה המחתה את זכויותיה למשיב ומשפניות המשיב להשבת הכספים נדחו הוגשה תובענת המשיב להחזר הסכומים ששולמו על ידי המנוחה לידיו, לרבות סכום התשואה המובטחת. לטענת המבקש מדובר בכספים שנתנו כהשקעה בפרוייקטים בהונגריה. וכי בינו לבין המנוחה נחתם מסמך בו נקבע: א. תניית שיפוט בינלאומית ייחודית, לפיה כל הסכסוכים בינו לבין המנוחה יסודרו בבית משפט בבודפשט הונגריה, על פי הדיון ההונגרי . ב. למנוחה אין זכות להמחות את זכויותיה.

.

רשם בית המשפט המחוזי דחה את הבקשות מן הטעמים הבאים:

ביהמ"ש ער למגמה השלטת בכל הנוגע למתן רשות להתגונן לפיה כל אימת שלא הוכח על פני הדברים שמדובר בהגנת בדים, יש ליתן רשות להתגונן ולו בתנאים. עם זאת, המקרה הנוכחי הוא מקרה של בעל דין ציני, משולל כל עכבות, שלמעשה ניצל את הסיטואציה הקשה, על מנת להמנע מלהחזיר כספים, תוך שהוא מסתתר מאחורי טענות פורמליות, טענות סרק שאותן המציא לאחר שהיה לו ברור שלא ימצא מי שיוכל להתמודד עם אותן טענות ומשכך, יש לדחות את הטענות מכל וכל, בכפוף לתיקון סכום התביעה בהתאם לסכומי המינימום, כפי שהתחייב אליהם המבקש.

המבקש מודה בסכום שהועבר אליו ומנסה לחלץ מן המצוקה אליה נקלע, כתוצאה מאי החזרת הכספים על ידו בהמצאתו של מסמך שברור שלא הובא לידיעתה של המנוחה. מעבר לכך, גם אם היה מדובר במסמך אמיתי היה מקום להורות כי התובענה תידון בבית משפט ישראלי, שהוא הפורום הטבעי והנכון לניהול הליכים הנוגעים להתקשרות נשוא התובענה. (מדובר במי שהמחתה את זכויותיה למשיב, שהוא מוסד מדעי ישראלי, באזרח ישראל שנטל כספים מהמנוחה, בהעברות כספים בסך של למעלה מחצי מיליון דולר, שבוצעו כולן באמצעות מוסדות כספיים ישראליים, בעוד שלצדדים אין כל קשר למוסדות המשפט בהונגריה). לפיכך, יש לחייב את המבקש בתשלום הסכום הדולרי שבו הוא מודה (לא על פי התחשיב שבכתב התביעה).

החלטה

המשיב, מכון ויצמן למדע, הגיש תובענה כנגד המבקש, לתשלום הסך של 3,228,390 ₪.

בכתב התביעה, שהוגש בסדר דין מקוצר, טען המשיב, שהוא מוסד מוכר להשכלה גבוהה, וכי על פי הודעה מיום 29.10.02, המחתה הגב' ג'נט פומרניאק (שכונתה בדיון "גב' פ." ותכונה בהחלטה "המנוחה", באשר למרבה הצער, בין לבין, הלכה לעולמה) את מלוא זכויותיה בנכסים מסוימים, כפי שעוד יבואר, למשיב. ההודעה נמסרה לחברה בשם טאלאר (להלן: "החברה"), שהיא חברה זרה שניהלה את עניינה של המנוחה מכוח יפוי כוח וכתב נאמנות שנמסרו בידיה.

החברה מסרה הודעה למבקש על המחאת הזכויות האמורה.

בנסיבות אלה, כך טען המשיב בכתב התביעה, בא הוא באופן מלא בנעליה של המנוחה, בכל הנוגע למערכת היחסים בינה לבין המבקש, על פי הסכמי הלוואה שנכרתו בין השניים.

על פי הנטען בכתב התביעה, יצר הנתבע בשנת 1998 קשר עסקי עם המנוחה והציע לה להלוות לו כספים לצורך השקעות בפרוייקטים בישראל בתחום הנדל"ן, תוך שהוא מבטיח לה תשואה גבוהה מתוך אותן השקעות .

המנוחה הלוותה למבקש סך של 100,000 דולר ובהמשך עוד 160,000 דולר ובהמשך, חתם המבקש על התחייבות להשיב למנוחה סך של 300,000 דולר (40,000 דולר אמורים היו להוות את התשואה) לא יאוחר מיום 15.8.00.

בשלב מאוחר יותר, מסר המבקש למנוחה כי הכספים לא ישמשו להשקעה בישראל, והוא ביקש ואף קיבל את הסכמת המנוחה להשקיע את הכספים בהונגריה בעיר בודפשט.

המנוחה כאמור נאותה לשינוי במקום ההשקעה והוסיפה והשלישה בידי המבקש סך של 250,000 דולר לצורך ביצוע ההשקעה כך שבסך הכל קיבל המבקש 510,000 דולר מהמנוחה.

ביום 12.11.99 אישר המבקש את קבלת הסכום הנוסף לתקופה של 30 חודשים, ואישר כי התשואה על הכספים לא תפחת מ - 16%.

ביום 13.8.00 העביר המבקש למנוחה סך של 40,000 דולר על חשבון חובותיו אולם הוא לא יסף ולמעשה לא שילם למנוחה דבר וחצי דבר מעבר לסכום זה.

למנוחה התחוור שהמבקש אינו עומד בהתחייבויותיו והיא דרשה ממנו להשיב את כספה ואת הרווחים המגיעים לה, בין היתר, בשים לב למצבה הבריאותי הקשה, כפי שכבר היה כבר באותה עת, כעולה ממכתבה של המנוחה למבקש מיום 15.1.01.

המבקש אישר בחוזה את דבר קבלת הכסף והבטיח לעשות מאמץ להאיץ את יציאתה של המנוחה מההשקעה אך בפועל לא עשה דבר.

עוד נטען בכתב התביעה כי המבקש שב ואישר במכתב מיום 20.11.01 את דבר החוב, אך בפועל כאמור לא החזיר דבר. לא הועילו פניות המנוחה והחברה, המבקש לא שילם דבר מעבר לסכום שכבר נזכר לעיל.

לאחר שהמנוחה המחתה את זכויותיה למשיב, פנה יועצו המשפטי של המשיב למבקש, הציג בפניו את כתב ההמחאה, דרש ממנו שישיב את הכספים, אך תוצאת הדברים הייתה ונותרה זהה - דבר לא שולם.

נוכח זאת, עתר המשיב לחיוב המבקש בהחזר הסכומים ששולמו על ידי המנוחה לידיו, לרבות סכום התשואה המובטחת, כמפורט לעיל.

המבקש מצידו הגיש שורה של בקשות אך בסופו של דבר כיום עומדות להכרעה שתי בקשות - בקשה לעיכוב הליכים (בשא 18242/04), במסגרתה טען המבקש כי בינו לבין המנוחה נקבעה תניית שיפוט בינלאומית ייחודית, לפיה כל הסכסוכים בינו לבין המנוחה יסודרו בבית משפט בבודפשט הונגריה, על פי הדיון ההונגרי; ובקשה לרשות להתגונן (בשא 18517/04).

שתי הבקשות נדונו על ידי במאוחד, המבקש נחקר על תצהיריו והצדדים הגישו סיכומים בהתייחס לשתי הבקשות.

אני חייב לומר שבכתיבת ההחלטה, בכוונתי לנקוט לשון איפוק, אך מעשיו של המבקש אינם מעשים הגונים, בלשון המעטה וברור שהוא מנצל את הסיטואציה הייחודית שנוצרה, עקב מחלתה הקשה של המנוחה ובהמשך פטירתה על מנת להעלות טענות, שברור לכל שלא יהיה מי שיוכל להתגונן כנגדן כיום.

הדברים ישימים במיוחד, בכל הנוגע לטענות העומדות בבסיס בשא 18242/04, שאותן משתית המבקש על מסמך שערך בכתב ידו, שעל פי דבריו שלו נמסר למנוחה, אך במפתיע המסמך מצוי בידיו (ללא כל הסבר מניח את הדעת).

עוד ראוי לציין, בפתח הדברים כי בצדק טוען המשיב, שמדובר במי שקיבל לידיו סכומי עתק, העולים מעל לחצי מיליון דולר, שילם בגינם, חרף התחייבותו הבלתי המוכחשת, סכום זעום של 40,000 דולר (כך שיתרת חובו, על פי הודאתו שלו, עומדת על סכום דולרי של 738,480 דולר, כמתואר בעמ' 2 לסיכומי המשיב), והיום - אף שהוא מודה בחוב, ראה סעיף 38 לסיכומי פרקליטו - מתבצר מאחורי טענות פרוצדורליות, שמא מהן תבוא לו הישועה.

כפי שכבר הבהרתי, העובדות הבסיסיות בכל הנוגע לעצם העברת הכספים לידי המבקש, סכומי ההעברות והריבית המינימלית המוסכמת, הוכחו באמצעות הודאת בעל דין, הן בחקירת המבקש עצמו והן בסיכומי פרקליטו, כך שלמעשה יש להתרכז בעובדות, אך ככל שהן נוגעות לעניין הסמכות העניינית וכן בטענות המשפטיות.

האם הייתה הסכמה בין המבקש למנוחה בדבר מקום השיפוט ואיסור העברת זכויות, כפי טענת המבקש? לדעתי, יש להשיב על שאלה זו בשלילה גמורה.

אין חולק בכל ההתכתבויות בין המבקש לבין המנוחה, לא בא זיכרה של טענה לאיסור העברת הזכויות או להסכמה על מקום שיפוט כלשהו.

הדברים לא באו לידי ביטוי במסמכים המאוחרים למסמך שעליו סומך המבקש את טענותיו, כשהוא כזכור מיום 26.11.99.

טענתו, של המבקש היא, שמסר את המסמך לידי המנוחה בבודפשט, אך בפועל כאמור, מקור המסמך היה ונותר בידי המבקש והסברו, לפיו מסר למנוחה את העתק המסמך אינו הגיוני ואינו מתיישב עם דבריו שלו בעבר, לפיהן מסר את המסמך עצמו לידיה.

ברור שהמנוחה לא חתמה מעולם על המסמך, אין כל רמז או שבב או בדל ראיה שתומך בטענות המבקש לפיהן הייתה המנוחה מודעת לקיומו של המסמך והוא היה על דעתה.

על פני הדברים, מדובר בהמצאה מאוחרת של המבקש, שידע כמובן שלא יהיה מי שיחלוק על תוכן המסמך, אף שאותה עת לא הלכה עדיין המנוחה לעולמה, אך היה ברור שהיא חולה ביותר (המבקש עצמו מתייחס במכתביו לטיפולים כימותרפים אותם עברה, והיא כתבה במכתביה על מצבה הבריאותי הרעוע).

ראוי להדגיש, כי בין המבקש לבין המשיב, נערכה פגישה בינואר 2003, במסגרתה ביקש מי שהוא היום סגן נשיא המשיב לברר עם המבקש את אפשרות החזרת הכספים על פי ההסכמים, וכל שטען המבקש באותו מעמד הוא שאין מדובר בהלוואה אלא בהשקעה, ולא העלה אפילו ברמז את הטענה לפיה קיימת הסכמה בינו לבין המנוחה בדבר תניית שיפוט.

בחקירתו הנגדית, אישר המבקש מפורשות את העובדה שאכן נמנע מלטעון אי פעם לקיומו של המסמך, בין אם כלפי מר קובר, נציג המשיב ובין כלפי אנשי החברה, שפעלו מטעם המנוחה עד לשלב המחאת הזכויות למשיב. אם היה ממש בטענות, הרי שמיד עם כניסת החברה לתמונה, מהלך שלווה בדרישות כספיות כלפי המבקש, חייב היה האחרון להעלות את הטענות בדבר איסור המחאת הזכויות. בפועל, הוא לא עשה דבר וחצי דבר, ניהל מגעים עם החברה מבלי להזכיר את הטענה האמורה - כך הוא מאשר בעצמו - ומשכך, ברור שמדובר בהמצאה מאוחרת, שלא נועדה אלא לחלץ אותו מן המצוקה אליה נקלע, כתוצאה מאי החזרת הכספים על ידו.

רק במהלך 2003, הועבר המסמך לראשונה, וכזכור, מדובר במסמך מעשה ידי המבקש להתפאר, הוא מעולם לא נחתם על ידי המנוחה, וברור גם לאור ההשתלשלות העובדתית, כפי שתוארה על ידי המבקש עצמו, שמעולם לא נמסר לה.

יש איפוא לקבוע, שאין כל ממש ואין כל בסיס לטענות המבקש בדבר קיומה של תניית שיפוט בינו לבין המנוחה ותנייה האוסרת המחאת זכויות (וגם בעניין אחרון זה שתק המבקש ולא טען דבר, עד שנוכח לדעת שאנשי המשיב מתכוונים לפעול כנגדו לצורך גביית הסכומים שנטל ומעולם לא השיב).

אני מסכים בהחלט עם עו"ד אוסלנדר, שקיים גם חוסר הגיון בטענה לפיה הועבר המסמך למנוחה בתאריך שבו נכתב לכאורה, שהרי אין מחלוקת שבשלב מסוים, ביקשה המנוחה מהמבקש אישור בדבר העברת ההשקעה להונגריה וברור שאישור שכזה לא היה נדרש, לו היה בידיה המסמך, שעל פי הנטען נמסר לה עת ארוכה קודם לכן, ושכולל אישור שכזה.

לא היה כל טעם באישור כפול והדברים תומכים כמובן במסקנה לפיה מדובר בהמצאה של המבקש.

מעבר לכך, אני מסכים בכל לב עם עו"ד אוסלנדר שלא היה כל הגיון שהוא, עסקי או אחר, להסכמה מסוג זה מצידה של המנוחה.

מדובר ביהודייה אנגליה, שביקשה להשקיע כספים בישראל, אין לה דבר וחצי דבר עם הונגריה, אין כל טענה שיש לה זיקה או קשר או כל עניין שהוא עם הונגריה ועם ניהול עסקים בה, בוודאי שאין כל אינדיקציה כזאת בכל הנוגע לקשר עם מערכת המשפט של אותה מדינה, ואין כל הגיון בהסכמה של המנוחה לניהול הליכים במערכת משפט עלומה מבחינתה.

הדברים תומכים במסקנה כפי שפורטה לעיל, לפיה מדובר בהמצאה של המבקש ותו לא.

מעבר לכל אלה, ברור שהפורום הנכון והטבעי לניהול ההליך, הוא בית המשפט בישראל. מדובר במי שהמחתה את זכויותיה למשיב, שהוא מוסד מדעי ישראלי, באזרח ישראל שנטל כספים מהמנוחה, בהעברות כספים בסך של למעלה מחצי מיליון דולר, שבוצעו כולן באמצעות מוסדות כספיים ישראליים, ומשכך, דומה שכל האינדיקציות מלמדות על כך מדובר בסכסוך שראוי ונכון לו שיתברר בבתי המשפט בישראל, ולא בבתי המשפט בהונגריה, שלצדדים אין כל קשר וזיקה אליהם מכל מין וסוג, למעט אותו מסמך שנסיבות עריכתו כאמור, מלמדות על כך שאין מדובר במסמך אמיתי, כך שגם אם היה מדובר במסמך אמיתי (ואין לשכוח שהמסמך מתייחס רק לרכיב הראשון של הכספים, כך שממילא לגבי יתרת הכספים לבית משפט זה סמכות מלאה להיזקק לתובענה), היה מקום להורות כי התובענה תידון בבית משפט ישראלי, שהוא הפורום הטבעי והנכון לניהול הליכים הנוגעים להתקשרות נשוא התובענה.

לפיכך, יש לדחות את הטענות כפי שהועלו בבשא 18242/04.

דומה שאלה גם פני הדברים וביתר שאת, בכל הנוגע לעתירה למתן רשות להתגונן.

כאמור, הודה המבקש בקבלת הסך של 510,000 דולר, הודה שלא שילם את הכספים שהיה אמור לשלם, הודה שהמועד לתשלום הכספים חלף עבר לו זה מכבר, הודה שגם אם היו מקבלים את הטענות שלו בדבר היות ההתקשרות עסקת השקעה ולא הלוואה, הרי שבפועל עד עצם היום הזה אין בנמצא נכס רשום על שם המנוחה, הודה שבעצם היה עליו להחזיר את הכספים למנוחה או לבאים מכוחה, אין כל טענת הגנה מכל מין וסוג שהוא.

אני סבור שיש לחייב את המבקש בתשלום הסכום הדולרי שבו הוא מודה (לא על פי התחשיב שבכתב התביעה, היוצא מנקודת הנחה לפיה על המבקש לשלם תשואה של 25% למשיב) כשביחס לסכום זה אין כאמור כל טענת הגנה מכל מין וסוג. כל הטענות שהעלה המבקש היו מן הסוג הפורמלי, בכל הנוגע לסמכות בית משפט זה, אך לא טענות ענייניות שיש בהם מהות.

גם הטענות כפי שקראתי בסיכומיו ובתשובה לסיכומים, אין בהם כדי להעלות או להוריד מבחינה הרשות להתגונן.

על מרבית הטענות כבר עמדתי לעיל, כשברור שאין בהן ממש, לאור ההודאות החוזרות והנישנות של המבקש בחוב, אך בקצרה אתייחס למספר טענות של המבקש.

טענה ראשונה כי היה מדובר בהשקעה ולא בהלוואה.

גם אם טענה זו נכונה, הרי שהמועד לביצוע ההשקעה והחזרת התשואה עליה חלף עבר לפני שלוש שנים, כך שאין זה משנה בסופו של דבר.

הדברים אינם משתנים, גם כשקוראים את המסמכים הנוספים שאת צירופם התרתי בדיון שהתקיים במעמד הצדדים, באשר כאמור גם על פי הגרסה לפיה מדובר בהשקעה או מיזם משותף של המנוחה ושל המבקש, הרי שהמבקש חטא לחובותיו על פי אותו הסכם כפי גרסתו שלו, ובפועל, עוד בחייה של המנוחה פנתה היא למבקש על מנת "למשוך" את השקעתה (זו הטרמינולוגיה בה היא נקטה), בקשה שלא נענתה, למען הדיוק זכתה להתעלמות מופגנת של המבקש, שלא שעה לבקשותיה, כמעט ניתן לומר תחינותיה, של המנוחה, להשבת כספה.

הטענה לפיה הפניות להשבת הכסף היו יוזמה של בתה של המנוחה, שדאגה לירושתה, הן טענות מעליבות ומשוללות כל עיגון בכל ראיה או בדל ראיה מכל מין וסוג.

אני ער כמובן למגמה השלטת בכל הנוגע למתן רשות להתגונן, כפי שעמד עליה בהרחבה עו"ד אשכולי בסיכומיו, ולמעשה אינה שנויה במחלוקת.

אני ער גם לקביעה, כפי שיצאה לא אחת מעם בית המשפט העליון, לפיה כל אימת שלא הוכח על פני הדברים שמדובר בהגנת בדים, יש ליתן רשות להתגונן ולו בתנאים.

עם זאת, המקרה הנוכחי הוא מקרה של בעל דין ציני, משולל כל עכבות, שלמעשה ניצל את הסיטואציה הקשה, כפי שתוארה לעיל, על מנת להמנע מלהחזיר כספים, תוך שהוא מסתתר מאחורי טענות פורמליות, טענות סרק שאותן המציא לאחר שהיה לו ברור שלא ימצא מי שיוכל להתמודד עם אותן טענות ומשכך, יש לדחות את הטענות מכל וכל, בכפוף לתיקון סכום התביעה בהתאם לסכומי המינימום, כפי שהתחייב אליהם המבקש, כמתואר לעיל.

בכפוף לתיקון זה, נדחית גם הבקשה למתן רשות להתגונן, בבשא 18517/04.

המשיב יגיש פסיקתא לחתימתי, בהתאם לסכומים המתוקנים.

המבקש ישלם למשיב, שכ"ט עו"ד, מעבר לסכום שיקצב בפסק הדין, בגין הבקשות הנוכחיות בסך 15,000 ₪, בצירוף מע"מ כחוק, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית חוקית מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

אמנם נקבע מועד לשימוע החלטתי, אך מלאכתי הסתיימה ולפיכך, תשלח המזכירות את ההחלטה לצדדים בדואר רשום עם אישור מסירה ומועד השימוע בטל.

ניתנה היום כ"ח בכסלו, תשס"ז (19 בדצמבר 2006) בהעדר הצדדים. המזכירות תשלח החלטתי לצדדים בדואר רשום עם אישור מסירה.

הרשם ש. ברוך 54678313-18517/04

ש. ברוך, שופט רשם בית המשפט המחוזי תל-אביב-יפו

בש"א 18517/04 אנגלהרדט אלכסנדר נ' מכון יצמן למדע